logo

סיפורו של ברוס פ. קמפבל

ברוס פ. קמפבלחלק1

לאחר 9 שנים בעסקי מועדוני הלילה, רכשנו ב-1983 דירה על החוף בפורט פירס, פלורידה. נסעתי לשם להכין את הבניין להשכרה לבד, ללא המשפחה שלי. בידיעה שיצא לי לאכול הרבה בחוץ, התחלתי לבדוק את המסעדות המקומיות. הגעתי למסעדה סינית קטנה מחוץ לאזור מוכר.

לקפיצה מהירה לחלק 2 | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5 | חלק 6 | חלק 7 | חלק 8 | חלק 9 | חלק 10 | חלק 11
תמיד אהבתי לנסות את המסעדות הקטנות. מניסיוני בניו יורק מצאתי שהקטנות הן תמיד הטובות ביותר, או לפחות כך חשבתי. הפעם הזאת לא הייתה שונה. לא ידעתי שאמצא הרבה יותר מאוכל טוב. לאחר שסיימתי את הארוחה, הלכתי לקדמת המסעדה לשלם את החשבון ושמתי לב ללוח שעם עם כמה הודעות מקומיות והתחלתי לקרוא אותן בעודי מחכה למלצרית שתיקח את החשבון. שמתי לב לכרטיס קטן שהיה כתוב עליו: "לשיעורי קונג פו, נא לשאול במקום". התעסקתי באמנויות לחימה מאז שנות השישים המאוחרות. התחלתי בקראטה קוריאני, משם המשכתי לסגנונות מגוונים של קונג פו, טאי צ'י, האסינגי, פאק קה, היאבקות, התגוששות, סמינרים בג'יט קון דו ודומיהם. כשהמלצרית באה שאלתי אותה מי מלמד קונג פו? היא אמרה שהטבח, שהיה גם הבעלים ושהוא במטבח ואני יכול לדבר איתו. בהתחלה סירבתי, אבל היא התעקשה, אז הלכתי.

היה שם איש שעמד מעל ווק ועישן תוך כדי בישול. המחשבה הראשונה שלי הייתה: זה מורה לקונג פו? מעשן? אמרתי לו שאני מעוניין לדעת על השיטה שלו, והוא רצה לדעת על הניסיון שלי, שעליו סיפרתי לו בגאווה. לאחר מכן שאלתי אותו איזה סגנון הוא מלמד והוא אמר "ג'וק לום" (Jook Lum). קראתי מאמר בנושא הזה שסופר בו על ג'ין פון מארק. ראיתי אותו גם עושה הדגמה בטלויזיה ולא ממש התרשמתי. מר איי התחיל לדבר על השיטה שלו וככל שהוא דיבר כך אני התבלבלתי. אחרי שיחה של בערך רבע שעה הוא אמר שאני יכול לבוא לראות אותם מתאמנים. הוא אמר שהם מתאמנים כמה פעמים בשבוע ושהשיעורים מתחילים בעשר בלילה בסימטה מאחורי המסעדה שלו. כשהלכתי מהמסעדה שלו חשבתי שאולי אעבור שם ואציץ ואולי לא.

בערך שבוע וחצי אחרי זה הלכתי שוב למסעדה לאכול ומר איי שם לב אלי יושב שם. הוא בא לשולחן שלי ושאל איפה הייתי. אמרתי לו שהייתי עסוק ושאני אנסה להגיע לילה אחד. הוא אמר שהם מתאמנים אותו הלילה ושאני מוזמן. בערך בעשר וחצי אותו לילה הלכתי לראות. צפיתי 45 דקות בתלמידים שלו מתרגלים את הטכניקות הבסיסיות.

השתעממתי וחיפשתי תירוץ לעזוב. אומרים שבורות היא אושר, מה שבטוח הוא שבאותו הלילה אני מצאתי שזה נכון. שפטתי את השיטה הזאת לפי ההבנה שלי את האמנות. למדתי אמנויות שונות. לא ראיתי אף אחד מתאמן בצורה הזו ולא הבנתי. לכן, באופן טבעי, לא חשבתי שהיא טובה להגנה עצמית. הגעתי מרקע של קיקבוקסינג ושל הרבה קרבות חופשיים. כשהם עשו את הטכניקות ניסיתי לחשוב עליהן כיישומים במצב של קרב.

מהיותי בעסקי מועדוני הלילה במשך כל השנים הללו תמיד את השימוש באמנות, אחרי כלי שאוכל להשתמש בו על מנת להרחיק "עושה צרות" מהמועדון בצורה שתסכן אותי כמה שפחות. ככל שצפיתי כך התבלבלתי בקשר לתנועות. אמרתי למר איי שאני חייב ללכת כי אני צריך לקום מוקדם מחר, או משהו כזה. מר איי אמר לי לחכות רגע ואז הלך וניצב באמצע הסימטה. הוא התחיל להסביר את השיטה ואת הכוחות. אחרי שהבטתי בתנועות שלו כמה דקות החלטתי להישאר. הקונג פו שלו היה אחר מכל מה שראיתי בעבר. הוא היה קצר, מהיר, בעל תנועות נמרצות, אבל עדיין רך וחזק. הוא זז כמו מכונה משומנת היטב. לצד הסמטה היה מגרש חנייה ובשעה שמר איי דיבר הוא הלך לכיוון שלו. שעון על המוטות התומכים, היה שק קטן מלא בחול שהם השתמשו בו לאימונים. עכשיו, אם אי פעם היכית בשק חול שהיה בחוץ בגשם במשך זמן מה אתה יכול להבין כמה קשה זה יכול להיות.

גרנדמאסטר הנרי פו איי

פעם, כשהתאמנתי באמנויות קוריאניות, עשיתי את הטעות שבלתת בעיטה עם רגל יחפה בשק צבאי מלא בחול. השק היה תלוי בחצר האחורית בבית שלי. החלטתי לצאת החוצה ולהתאמן על הבעיטות שלי. השכנים ישבו בחוץ, כשיצאתי להתאמן לבוש בחליפת הקראטה החדשה שלי. הייתי גאה בעצמי על שהייתי מעורב בכל התחום של הקראטה וחשבתי שזו הזדמנות טובה להשוויץ. היה גשום בתחילת השבוע, ולא ידעתי שאחרי קצת גשם שירד על שק החול הזה, הוא יהיה קשה כמו בטון. התמקמתי לפני השק, מוודא שכולם מביטים, ובעטתי בעיטה מסובבת גבוהה עם הבהונות (זו אמורה להיות בעיטה עם קשת כף הרגל, גיליתי מאוחר יותר), ו-בום... השק אפילו לא התעקם, רק הבהונות שלי.

עכשיו, לאנשים מסוימים יש כישרון לזכור תנועות, לאחרים יש יכולת לגרום לתנועות שלהם להיראות טוב. יש כאלה שיכולים לסנוור קהל שלם. אבל אצלי, הכישרון היחיד באמנות שאלוהים נתן לי הוא לסת חזקה, סף כאב גבוה ויכולת להשתמש באמנות במצבי לחימה. ובמצבים אחרים פשוט נראה שאלוהים רוצה שאני אסבול. אז אחרי בעיטה אחת עברתי חצי צולע את השכנים, מנסה לא להראות שכואב לי. ממש כאב לי, ומלמלתי משהו בקשר לזה ששכחתי שיש לי משהו אחר לעשות, והעמדתי פנים שאני לא רואה את החיוכים הקטנים על הפרצופים שלהם.

בכל אופן, בעוד מר איי דיבר, הוא התחיל לחבוט בשק ממרחק של סנטימטרים ספורים. מוטות התמיכה התחילו לרטוט ולרעוד. אני זוכר שזה הדהים אותי. עכשיו הייתה לו תשומת ליבי המלאה. פרקי האצבעות שלו השאירו שקעים ענקיים בשק ואפילו לא נראה שהוא חש כל כאב כשהוא היכה בו חזק מאוד. המרפקים שלו נראו כחלק מהגוף העליון. הידיים והזרועות לא נמשכו לאחור, הם פשוט השתחררו מאותו המקום. בצידה השני של הסמטה ניצב בניין עם דלת בעלת לוח קשיח בולט, בעוד הוא מסביר על השיטה הוא ניצב מולה. ממרחק אינצ'ים ספורים הוא היכה בדלת, שוב ושוב, הפעם עם האצבעות שלו. הדלת נרעה בקול, ואז האצבעות שלו שברו את הדלת.

מר איי הביט בי ואמר שאתה חייב להיות מסוגל להכות עם יותר מהאגרוף שלך או מפרקי האצבעות. שנים שאני עושה שכיבות סמיכה על האצבעות, ומחזק את כפות הידיים והזרועות, ומחזק את הידיים באופן כללי, אבל מעולם לא הייתי מסוגל להשיג יכולת כזו של כוח. מעולם לא ראיתי סוג כזה של אנרגיה קצרה. תמיד שמעתי על קיומה, אבל אחרי שראיתי כמה אנשים שטענו שהם יכולים להדגים אותה, תמיד יצאתי משם בתחושה של אכזבה. אחרי זה הוא התקרב אלי, ישב לידי, הדליק סיגריה ואמר: "הו... מה לעזאזל? אנחנו אנשים משוגעים, נכון? אנחנו מתעסקים בקונג פו הזה כשאנחנו יכולים לעשות במקום זה כסף!" ואז הוא צחק.

התאמנתי תחת פול היובר במשך שנים, ובזמן האימונים חקרנו סגנונות שונים יחד. פול היה חזק ומהיר. הוא היה בעל יכולת טובה בהרבה צורות של הגנה עצמית, אבל מעולם לא ראיתי דבר כזה. כשהגעתי חזרה לדירה, היה כבר 1 בלילה. לא יכולתי לישון אז טלפנתי לפול. הוא ענה ולא התלהב לשמוע ממני בשעה מאוחרת כזו. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על גמל שלמה דרומי. הוא אמר שהוא לא יודע הרבה יותר ממני, אבל ממה שהוא ראה הוא לא ממש התרשם.

סיפרתי לו על הניסיון שלי עם מר איי. פול התעניין והמשכנו לדבר על זה שעה בערך. אחרי אותו ערב התחלתי להתאמן עם מר איי, אבל לאחר כמה חודשים הייתי מוכרח לחזור הביתה ולהתכונן למעבר. הבטחתי למר איי שכשאחזור אני בהחלט אצטרף לשיעורים שלו.

חלק 2

תוך שמונה חודשים בערך עברתי לפורט פירס, פלורידה. ברגע שסידרתי את כל הרכוש שלי הלכתי לראות את סיפו איי. בזמן שארזתי בצפון המדינה, סיפו שיפץ את הבניין ליד המסעדה שלו. הוא לקח בניין ישן והפך אותו לשטח אימונים לא רע. היה שם חדר גדול לאימונים וחדר עם שקים, בובות עץ ומושבים עם טלוויזיה ומשהו כמו טרקלין. כל מי שהיה חבר במועדון יכל לבוא וללכת לפי רצונו, לכולם הייתה גישה לחדרים. יכולת להתאמן בוקר, צהריים או ערב, אם רצית.

לסיפו איי היה עכשיו משכנתה לשלם אז הוא היה חייב לקחת כסף על האימונים. המקום הפך לאולם אימונים אמיתי ואני התרשמתי. פעם, כשסיפו אימן אנשים בחינם בסמטה, מורה של בית ספר קוריאני מקומי נפגע מהעובדה שלסיפו היו יותר תלמידים משהיו לו. הוא בא לסיפו בזמן שהוא לימד ואמר לו שהוא חושב שזה לא יאה שסיפו מלמד ללא תשלום. הוא הרגיש שלסיפו יש יתרון בכך שאין לו מבנה או הוצאות כספיות. סיפו היה מנומס מאוד בהתחלה וניסה להסביר שהוא פשוט רוצה ללמד את האמנות שלו, ושהמורה הקוריאני הנכבד לא צריך להתעסק עם עניינים לא שלו.

אז המורה הקוריאני עוד יותר התרגז, ובא להסביר לסיפו שהוא לוחם אולימפי, ואביו לפניו היה מורה מפורסם מאוד בפיטסבורג, פנסילבניה. הוא אמר שהוא לא יסבול שסיפו ילמד בחינם. הוא אמר לסיפו שהוא רוצה שהוא יפסיק ללמד מיידית או שיסבול מהתוצאות. עם המילים האלה הגישה של סיפו השתנתה. סיפו פשוט אמר לו לעזוב. הבחור הקוריאני סירב ונתן עוד קצת איומים. סיפו לקח אבן קטנה וסימן עיגול על הרצפה בסמטה. הוא אמר לבחור שאם הוא יצליח להוציא אותו מחוץ לעיגול, סיפו איי ישלם לו כל סכום כסף שירצה כדי ללמוד את האמנות הקוריאנית שלו. והבחור עשה את הצעד הראשון שלו. הוא התחיל בבעיטות מהירות בסיפו, שעמד בתוך העיגול. בעיטות שהיו כמו אגרופים מהירים, הם מהירים אבל אין להם כוח. סיפו פשוט סגר את הגוף שלו כך שהבעיטות קפצו מהזרועות שלו. לא משנה איזו בעיטה מגונדרת הוא ניסה, אף אחת מהן לא הצליחה לחדור. בסוף הבחור התרגז ועבר לבעיטות שלמות יותר, מה שאמר שהוא התחיל להתקרב. כשהוא התחיל להיכנס למעגל סיפו פשוט זז והבחור נפל. אף אחד לא ראה מה היכה בו, אבל הוא היה למטה ולא יכל לחזור ולקום. בתוך כמה שניות הקרב הסתיים. הבחור נלקח לבית חולים, ולעולם לא חזר לשם. שמענו כל מיני שמועות שאביו המפורסם מתכוון לחפש נקמה, אבל שום דבר לא קרה.

סיפו איי היה הרבה יותר אגרסיבי באותם ימים, ולא סבל יותר מידי שטויות. כל מיני אנשים היו עוברים ליד בית הספר והיו צוחקים על האמנות, וסיפו היה מגרש אותם. אלה היו בעיקר אנשים מהרחוב שעמדו ליד הדלת וחיקו יללות של חתול וכאלה. לסיפו לא הייתה סבלנות לטיפוסים האלו ובתוך שניות הוא נעמד מול הפרצופים שלהם. תמיד התרשמתי מהביטחון ביכולת שלו להשתמש בשיטה, דבר שהיה לשנינו, כמו שציינתי קודם.

למדתי שיטות רבות ושונות ופגשתי מורים שונים. תמיד התרשמתי מאלה שהיו צנועים, אבל תמיד היו מוכנים להביע עמדה למען מה שהם חשבו לנכון. סיפו איי הוא מסוג המורים האלו.

אני אב לשלושה בנים בני 28, 25 ו-12. תמיד אמרתי להם שכל מה שיש לאדם בעולם הוא מוסר ואופי. כל דבר חומרי ששייך לך יכול להילקח ממך, אבל שני הדברים האלו שווים למות למענם. הם כמו ה-ג'וק לום (Jook Lum), או שיש לך אותם, או שאין. אתה לא יכול לזייף אותם עם הסברים מיוחדים, תירוצים או תנועות.

אחרי התקל של סיפו עם הבחור הקוריאני, היו הרבה דיבורים באיזור על אמן לחימה מסויים שעמד לקרוא תיגר על סיפו. אז יום אחד נכנסתי לבית הספר ושלט חדש היה תלוי על הדלת. עמדתי מולו וניסיתי לקרוא וסיפו איי ניגש אלי ושאל מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא קורא סינית ואין לי מושג. הוא תירגם לי אותם: "אנחנו מקבלים כל קריאת תיגר". אמרתי לו שזה בסדר, אבל מאחר ויש רק מעט אנשים בבית הספר שהם סינים, אני בספק אם נקבל הצעות כלשהן. הוא פשוט הביט בי והלך משם.

יום למחרת באתי לבית הספר להתאמן ומתחת לשלט בסינית היה תלוי שלט גדול באנגלית פשוטה שאמר: "אנחנו מקבלים כל קריאת תיגר". סיפו ניגש לידי ואמר: "עכשיו אתה יכול לקרוא את זה?" אמרתי "כן". הוא השיב "או קיי", והלך משם. זה היה האופי של סיפו איי, זה אחד הדברים שאני מכבד אותו עליהם. הוא לא רק דיבורים.

רוב האימונים שקיבלתי ממנו היו בימי ראשון אחרי הצהריים. היינו מתחילים מ-1 בצהריים וממשיכים עד בערך 5. אבל אני חושב שלמדתי ממנו הכי הרבה בערבים, כשהייתי התלמיד היחיד שם, או כשהיה איתנו רק עוד תלמיד אחד. הוא היה בא מהמסעדה שלו לעשן, לראות אותי נאבק בתנועות ומסביר לי למה ואיך לעשות אותן. גם שמעתי ממנו על מה הוא מדבר עם לאם סאנג (Lum Sang) ועל מה הוא מתאמן עכשיו. לסיפו איי היה כבוד גדול למורה שלו, לאס סאנג. זה תמיד היה ברור. לא יכולת להתאמן עם סיפו איי מבלי להרגיש את הכבוד שלו כלפי האיש הזה.

סיפו אף פעם לא דיבר על מה שהוא יכול לעשות. הוא תמיד סיפר על המיומנות הגבוהה של המורה שלו. מעולם לא שמעתי על לאם סאנג לפני שפגשתי את סיפו איי. מאז כמה אנשים סיפרו במאמרי מגאזין שסיפו איי משתמש רק בשם של לאם סאנג למטרות תהילה ופרסום או למטרות רווח. אחרים אמרו שהתמונות של סיפו עם המורה שלו נעשו תמורת כסף. כל זה לא נכון. סיפו איי התשמש בשם של לאם סאנג מאחר והוא קיבל ממנו רשות. זה מתועד היטב במכתבים מלאם סאנג ובקלטות המשמיעות את קולו. לאם סאנג בשום אופן לא הרגיש מבויש בסיפו איי. סיפו איי לא היה משתמש בתמונות שלו עם לאם סאנג או בשמו ללא רשות. זה הפך ליותר ברור כשסיפו איי כתב כמה מאמרים על שיטת ג'וק לום הרבה לפני שלאם סאנג נפטר. לא תלונה אחת, לא מכתב אחד למגאזין שפרסם את המאמר. רק אחרי שלאם סאנג נפטר התחילו לזרום תלונות. אחרי זה כולם היו קרובים ללאם סאנג וידעו את המחשבות הפרטיות שלו. סיפו נסע לצ'יינה טאון בניו יורק להתאמן ולפגוש את לאם סאנג וכמה מהתלמידים שלו. למרות שרוב התלמידים שלו לא היגיעו למפגש, מכל סיבה שלא תהייה, סיפו איי היגיע.

כשסיפו חזר משם היו לו כמה תמונות של לאם סאנג. אנחנו, כתלמידים של האמנות של לאם לא יכולנו לחכות לראות איך הוא נראה. הייתה לנו תמונה שלו תלוייה בבית הספר, אבל היא הייתה ישנה ואנחנו היינו סקרנים לראות אם הוא השתנה. לסיפו היו גם כמה קסטות של לאם מדבר על המעמד הנוכחי של ג'וק לום ועל הבאלאגן הפוליטי.

שמעתי את הקלטות האלה כשסיפו חזר מניו יורק, הם בקולו של לאם סאנג. הוא מדבר בסינית ולא יכולתי להבין את הדברים, אבל סיפו איי תרגם לי אותם. אם הוא תרגם אותם נכון, ואין לי סיבה לחשוב אחרת או להטיל בו ספק.

גרנדמאסטר הנרי פו איי

 

חלק 3

האימונים עם סיפו איי תמיד היו מעניינים. הוא היה מראה לנו את התנועות של השיטה ואחר כך מסביר כל פרט. אני תמיד אומר לאנשים שמשתתפים בשיעור אחד של סיפו או בסמינרים שלא לבזבז זמן על לנסות לחכות את התנועות שלו, אלא לשים לב לדרך שבה הוא מסביר את השיטה. הקונג פו האמיתי נמצא בתוך מה שהוא אומר. עדיף לך שתקשיב למה שהוא אומר ולסגל את התנועה לגוף שלך. סיפו תמיד אמר לי שהקונג פו האמיתי נמצא בבסיס. מצאתי שזה נכון. אם אין לך את הבסיס, התנועה של היד היא חסרת תועלת. ראיתי תנועות בענפים אחרים של האמנות הזו ושמתי לב שלרובם יש רק תנועת יד בלי גוף. נראה שהם עושים הכל אבל רק עם היד או הזרוע. זה בסדר כל עוד אתה מגן מתוקף שווה כוח אליך. הבעייה מתחילה כשהתוקף חזק ממך, אז אתה לא יכול להזיז אותו רק עם היד. ללא בסיס חזק הקונג פו שלך הוא רק תנועה. סיפו איי הבין את זה והמציא שיטה משלו ללמד את עבודת הרגליים.

כאן סיפו איי נכנס לבעיות עם סיפו אחרים של השיטה. הוא שינה את שיטת האימונים. הם הטיחו בו ביקורת באופן גלוי על שלא עשה דברים בדרך של לאם סאנג. המסקנה שלהם היא שהוא לא למד את הדרך הנכונה. סיפו תמיד מחפש דרך מהירה יותר לגרום לאנשים שמתאמנים אצלו להבין שהיסודות הם התמצית האמיתית של השיטה הזאת. הוא הבין שהאנשים בעידן המודרני לא יתאמנו באותה דבקות שהייתה לאנשים בעידנים קדומים יותר, או למשך אותו זמן. אנשים השתנו עם השנים. רוב התלמידים היו אמריקנים והיה עליו ללמד אותם אחרת כדי להגיע לאותן תוצאות. הוא אמר שהוא הסביר את כל זה ללאם סאנג והראה לו סרטון של הדרך בה הוא מלמד את האנשים האלה, ולאם סאנג אמר שזה בסדר. שהוא לא מדלל את השיטה או משנה את העקרונות או המושגים שלה, אלא רק משנה את הגישה. סיפו אמר שהוא שם לב שלתלמידים וותיקים מענפים אחרים אין בסיס וזה הדאיג אותו. הוא נהג להתבדח על מורים אחרים בשיטה שמלמדים רמה גבוהה, בעוד הוא מלמד את הבסיס. הוא תמיד אומר שאין רמה גבוהה בלי בסיס טוב.

סיפו סיפר לי שהוא הראה ללאם סאנג את הדרך בה הוא חילק לגורמים את השיטה למה שהוא כינה "תבניות תינוק", ולאם סאנג היה מאושר ואמר לו שהוא גאון. סיפו דאג לעדכן את לאם סאנג על הטכניקה שלו, והוא לא היה מלמד את זה בלי האישור של לאם סאנג. לפחות פעם אחת היו אנשים אחרים נוכחים כשלאם סאנג נתן את האישור לכך.

היסודות היו תמיד חשובים לסיפו איי והוא תרגל אותם ללא לאות בבית הספר בפלורידה. סיפו איי אמר לי יום אחד שיש לי אלפי תנועות קונג פו אבל אין לי שיווי משקל. התאמנתי בבעיטות בהרבה אמנויות, ותמיד חשבתי ששיווי המשקל שלי היה טוב והרבה מעל לכל מי שהתאמן אצלו באותו הזמן. הייתי חוזר הבייתה ועומד על רגל אחת. הייתי הולך על קורה מאוזנת שהרכבתי, ועושה כל מה שאני יכול כדי לשפר את האיזון שלי. ועדיין הוא היה רואה אותי מבצע את התנועות ואומר עלי שאין לי שיווי משקל. ההערה הזו הייתה מרגיזה אותי, ואני הייתי מוציא את זה על הבחור שהתאמן איתי כשעשינו תרגולי ידיים. אחרי סט אחד של אימון, סיפו העיר לי על כך שוב, שאין לי שיווי משקל. הפעם הייתי מוכן ואמרתי: "למה אתה מתכוון שאין לי איזון? יש לי שיווי משקל כמו לכל אחד פה!" הוא הביט בי ואמר ברכות: "אתה הבאת את החלק העליון של הגוף שלך לפלורידה אבל השארת את התחת שלך בפנסילבניה. אתה עושה רק תנועת ידיים. אין לך בסיס!". רק עכשיו אחרי כל החודשים האלו הבנתי שחוסר האיזון לא היה בין שתי הרגליים, אלא בין החלק העליון לחלק התחתון של הגוף שלי. אני צחקתי. יהיו עוד המון פעמים שבהם אני לא אבין את הדרך בה סיפו יסביר משהו.

אני הייתי התלמיד החדש בבית הספר בפלורידה. הייתי יותר מנוסה באמנויות לחימה מרוב התלמידים שם ורציתי שכולם ידעו את זה. לא היו לי חברים בפלורידה והרגשתי חסר ביטחון. אז הייתי הרבה יותר שחצן מהיום. סיפו היה אומר לי שאני היפר. הייתי רגיל להתנהג קשוח, ואהבתי את הדרך הזו. כשהיינו מתאמנים על מה שאני אוהב לכנות 'משחקי ידיים' (תרגולים בזוגות), הייתי מכה די חזק ומערבב כל מיני דברים שלמדתי באמנויות אחרות בתרגולים. זה היה מעצבן חלק מהתלמידים שלו, והם היו מתרגזים עלי. כתגובה, פשוט הייתי מכה עוד יותר חזק. לפעמים הייתי מכה בזרועות שלהם והיו להם סימנים. זה לא לקח להם הרבה זמן לבוא לסיפו איי ולהתלונן עלי ועל הדרך בה אני מתאמן.

יום אחד, כשהתאמנתי לבד בבית הספר, סיפו איי ניגש אלי ואמר שאני מכה בחלק מהתלמידים שלו חזק מידי. הוא אמר לי לא להתאמן עם האנשים האלה יותר, ושעלי לחפש את התלמידים שאוהבים להתאמן בצורה שאני מתאמן בה ולדבוק רק בהם. הוא אמר לי שלחלק מהתלמידים יש אופי אחר משלי, והם לא רוצים להתאמן בדרך הזאת. הוא אמר שעליו לשלם שכר דירה עכשיו וזה חשוב לו לשמור על כל התלמידים כדי שהוא יוכל לשלם. הוא אמר שאם אני לא אשתנה אני אצטרך לעזוב. הבטחתי לו שזה לא יחזור על עצמו ושאני אעזוב את התלמידים האלו בשקט. העובדה שהם הלכו לסיפו להתלונן הרגיזה אותי. מצאתי קצת תלמידים שיכולים להכות חזרה והמשכתי להתאמן איתם. סיפו פשוט עמד והביט בי, מנענע בראשו והולך משם. כשהוא היה מסתכל, תמיד הייתי מנסה להראות לו עד כמה אני באמת חזק ומהיר ותמיד הייתי מראה לו כל מה שאני יודע על לחימה.

יום אחד נלחמתי עם אחד התלמידים שלו והוא צפה. הוא קרא לכל הכיתה והתחיל להראות לכולם שסוג הלחימה שאני עושה היא לא לחימה אמיתית. הוא אמר שזה רק משחק. הוא ניגש אלי ונעמד מולי ואמר לכיתה: "לבחור הזה יש המון ניסיון באמנויות לחימה. הבחור הזה התאמן במשך המון זמן והוא לוחם טוב". כל הזמן הזה אני עמדתי שם עם חיוך זחוח על הפנים וחשבתי "טוב, לפחות הוא שם לב". הוא אמר "נסה להכות אותי!". בהתחלה הסתכלתי עליו במין מבט של "אין סיכוי". הוא אמר "אתה אוהב לחבוט בתלמידים שלי, תן לי מכה". אמרתי "איך אתה רוצה שאכה אותך? עם הידיים? או שאתה רוצה שאבעט בך?". הוא אמר "אתה לא שואל את התלמידים שלי במה להשתמש. נסה להכות אותי כמו שאתה מכה אותם". הוא אמר שאני יכול להשתמש בכל מה שאני רוצה. חשבתי לעצמי "אני יודע שאני די מהיר והוא עומד די קרוב, אני יודע שאני יכול להכות אותו". אז הוא אמר שמתי שאני מוכן – לבוא. נעמדתי בעמידת הקרב הכי טובה שלי והתכוננתי להוציא לפועל את המכה הכי טובה שלי. אני הוצאתי בפתאומיות את האגרוף שלי והיכיתי אותו לצד הראש שלו. סיפו איי לא זז, והבעה של כעס התפשטה לו על הפנים, כזו שראיתי כשהוא זרק החוצה את כל אותם עושי הצרות שבאו לבית הספר. הוא אמר "אתה חושב שהקונג פו שלך טוב יותר משלי?" אמרתי "לא". הוא אמר "אז למה אתה מכה לידי ולא אותי, כמו שאתה מכה את התלמידים שלי?". השבתי "לא רציתי להכות אותך, סיפו". הוא אמר "אני לא יכול להגיב למה שלא הולך להכות בי. אם אתה יכול להכות בי אני אשלם לך ואתה תלמד אותי!".

עכשיו הייתי מובך לפני כל בית הספר. חשבתי "או קיי, אתה רוצה שאני אכה אותך – אני אכה", ואז הייתי מוכן. הפעם הייתי רציני, חשבתי שלא אכה אותו חזק, אני פשוט אטפח עליו ואראה לו שאני יכול. עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, לא חשבתי שאני יכול להכניס לו מכות, או שהקונג פו שלי הוא יותר טוב משלו. לא הייתי טיפש. פשוט חשבתי שאוכל לפגוע. יש הבדל גדול. תמיד צחקתי על אמני לחימה שהיו מתבאסים מכך שמישהו הכניס להם מכה. כאילו שזה היה סוף הקרב. בשיטות אחרות של הגנה עצמית זה מצופה, אבל באמנויות לחימה זה ממש לא כך.

אני תמרנתי עם האגרוף מהר ככל שיכלתי, אבל הוא כבר לא היה שם, הוא גלש לידי איכשהו והיכה אותי כל אותו הזמן. הוא בטח היכה אותי 10 פעם והגוף שלו כאילו נדבק אל שלי ולא יכולתי להשתחרר. נפלתי על הרצפה והוא צעק עלי שאקום "קום, נסה שוב. זה לא היה טוב" הוא אמר. יכולתי להרגיש את הכאב בראש ובחלק הגוף העליון שלי, ועכשיו הייתי מוכן. נעמדתי מולו ותקפתי שוב, הפעם ניסיתי להוריד אותו אל הרצפה, ושוב הוא לא היה שם, אלא דבוק אלי מכה אותי שוב ושוב. כשקמתי הוא אמר את המילים המפורסמות שלו "אתה מהיר וחזק, אני יכול לפגוע בך ממש חזק". הוא אמר לי שהוא לא יכל להשתחרר עלי עם כל הכוח שלו כי נתתי לו יותר מדי מה להכות. כשנלחמתי בעבר, תמיד אני הייתי התוקפן; תמיד הייתי מביא את היריב להילחם בי. בג'וק לום אתה מהר מאוד מבין שזו לא הדרך. סיפו איי המשיך והסביר לכיתה כמה הרמה של הלחימה שלי נמוכה, וכמה טיפשית הדרך בה נלחמתי. הוא אמר שזה לא קונג פו, זה קיקבוקסינג.

עכשיו, אני חטפתי מכות בעבר, ומי שהחטיף לי לא קיבל חיים קלים, אבל אחרי הקרב תמיד ידעתי איך הבן אדם היכה אותי. כוח, מהירות, גודל. אבל עם סיפו איי לא יכולתי להבין איך. זה לא היה אף אחד מהיתרונות האלו. ידעתי שאני חזק יותר, מהיר כמוהו ושקלתי יותר ממנו בלפחות 20 קילו. ולמרות זה כל אותם הדברים לא עזרו לי. יום למחרת, כשהתקלחתי, ראיתי שטפי דם בכל החלק העליון של הגוף שלי. אני זוכר שקראתי לאישתי למקלחת והראתי לה איפה הוא היכה אותי. היא הנידה בראשה ויצאה החוצה. יותר מידי שנים של קונג פו גרמו לה לא להגיב יותר. אחרי אותו יום היה לי יותר כבוד לסיפו משהיה לי קודם לכן. תמיד היה לי חוק באימונים, שאני לא אוכל להתאמן תחת מורה שלא יכול להשתמש במה שהוא מלמד בקרב, או שאני חושב שאני יכול להכות אותו. אותו יום מצאתי, שאני יכול לזנוח את קו המחשבה הזה וללכת להתאמן אצל סיפו איי.

בפעם הבאה שהתאמנתי עם סיפו, הוא התייחס אלי כמו תמיד, דיבר אלי כרגיל. אמרתי לו כמה אני מתרשם מהיכולת שלו להתמודד עם ההתקפות שלי, והוא פשוט אמר שדרך הלחימה שלי היא רמה נמוכה ושזה היה קל. ואז הוא אמר "זה בסדר. אתה תתאמן הרבה ואתה תשתנה. יש לך הרבה הרגלים רעים," הוא אמר "קונג פו זה כמו עישון. אם אתה לא מעשן הרבה זמן זה לא קשה להפסיק, אבל אם אתה מעשן שנים על גבי שנים זה קשה מאוד להיגמל." הוא אמר "אתה תמשיך לנסות, אתה תשתנה". שאלתי אותו באיזו טכניקה הוא השתמש נגד ההתקפות שלי שגרמה לזה להיראות כל כך קל? הוא אמר "שום טכניקה. לג'וק לום אין טכניקה, רק תנועה. אתם, אנשים, תמיד רוצים לדעת באיזו טכניקה אני משתמש. אין טכניקה. הגוף שלי פשוט מגיב," הוא אמר "אנחנו לא מכים אנשים, הם פשוט נכנסים בזה. זה הג'וק לום האמיתי" הוא אמר שרוב האנשים לא יודעים את זה.

חלק 4

האימונים בג'וק לום היו מאוד שונים בשבילי ממה שהייתי רגיל באמנויות לחימה. היינו מתאמנים בלי הפסקה כדי להגיע לתבנית של מה שסיפו כינה "גוף של גמל שלמה". הייתי רגיל להתאמן בשיטות שונות, אבל כשזה הגיע ללחימה תמיד הייתי נלחם בסגנון של קיקבוקסינג. אני זוכר ששאלתי חלק מהמורים בשיטות אחרות למה אנחנו עובדים כל כך קשה על התבניות ועל העמידות וכשאנחנו נלחמים אנחנו הופכים לקיקבוקסרים? הם תמיד היו עונים תשובות מגוחכות. רוב הפעמים הם לא ידעו בעצמם. הם פשוט לימדו כך ועברו הלאה. מורה אחד אמר שהקונג פו האמיתי הוא קטלני מידי לשימוש בקרבות, אז אנחנו נלחמים בקיקבוקסינג. תמיד הייתה לי בעייה עם סוג כזה של היגיון, בגלל שמה שאתה משתמש בו כשאתה נלחם הוא מה שאתה תשתמש בו בהגנה על עצמך. אני התרשמתי מהג'וק לום של סיפו איי בגלל שהוא משתמש בו בלחימה בדיוק כפי שהוא מתאמן עליו בתבניות. וכשאתה מניף עליו מכה הוא לעולם לא יגיד לך באיזו יד או רגל להשתמש.

שנים לפני כן, כשהייתי מתאמן עם פול, היינו עובדים בשילוב של כל מיני מהלכים מכל מיני שיטות, ומכניסים אותם לתוך הקרבות שלנו. פול התאמן בדרך הזו במשך זמן די רב ויכל גם ללמד את זה. בבית הספר שלנו בעיטות למפשעה, בירכיות ומרפקים היו חוקיים. בדרך כלל היינו בועטים למישהו במפשעה, מורידים אותו לרצפה בחניקה וגורמים לו להיכנע. תמיד נעלנו נעליים – דבר שהפך את הבעיטות למפשעה למאוד אפקטיביות. אם פיספסת את המפשעה ופגעת בעצם הזנב זה היה טוב באותה המידה. כשאנשים מבתי ספר אחרים היו באים להילחם איתנו, תמיד סיפרנו להם על החוקים קודם, כדי שלא יהיו שאלות. הבחורים שנלחמנו איתם היו בדרך כלל מבתי ספר לקיקבוקסינג ולא היו רגילים למטרות הספציפיות האלה. אחרי שהיינו מסבירים הם תמיד היו אומרים שזה בסדר ושגם הם יכולים להילחם כך. ההבדל אצלנו היה שלא היינו צריכים לחשוב על זה. להם תמיד היו חוקים שונים ללחימה והיו צריכים להיות מודעים לזה. הם דיברו על סוגים כאלה של מטרות בבתי הספר שלהם, אבל הם לא תרגלו אותן. כשהם שלחו בעיטות גבוהות, אנחנו פשוט היינו מכים אותם במפשעה ומפילים אותם. אפילו כשהם ידעו שהמפשעה היא מטרה, ברגע שפגעת בהם שם תמיד היית מקבל מין מבט כזה של הלם, כאילו "אתה לא יכול להכות אותנו שם". כשהתחלתי להתאמן עם פול גם אני לא הייתי רגיל לסוג כזה של לחימה, אבל זה לא לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה. כך שלמדתי בשלב די מוקדם שאתה חייב לתרגל את מה שאתה רוצה להשתמש בו בלחימה".

כשראיתי שאנשים מהג'וק לום מתאמנים על דרך הלחימה שלהם, הייתי מאושר. סיפו איי אמר לי בשלב מוקדם, שהוא לא מלמד קקה. כן, זה מה שהוא אמר. הוא אמר שכל מה שהוא מלמד ניתן לשימוש בהגנה עצמית. אני מצאתי שהאמירה הזו אמיתית. הוא אמר לי שהוא מבזבז זמן של שיעור על שכיבות בטן, שכיבות סמיכה, קפיצות וכאלה. הוא אמר שג'וק לום הוא אמנות לחימה שלמה ועל ידי לימוד השיטה בלבד אתה יכול לפתח שרירים וגידים ההכרחיים כדי לגרום לאמנות לתפקד טוב. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להביט על הזרועות של סיפו איי כדי לראות את ההתפתחות הזאת. כשאתה פוגש לראשונה את סיפו איי, נראה לך שהזרועות שלו הם בגודל נורמאלי ביחס לגוף שלו. אבל אחרי כמה דקות של תרגול אתה תראה שהן מכפילות את הגודל שלהן. הדרך היחידה בה אתה יכול להשיג פיתוח כזה היא בעשיית התרגילים האלה למשך תקופה ארוכה. דבר ששוב יפתח חורים בתיאוריות של אנשים שאומרות שהוא לא התאמן בשיטה הזו זמן ארוך.

אני זוכר חגיגת ראש השנה אחת שעשינו בבית הספר בפלורידה. כל תלמיד בתורו הציג בפני כולם את הקונג פו שלו. אחד-אחד ניגשנו למרכז וחיפשנו את האישור של סיפו איי. היה לנו מבקר סיני באותו יום שהיה איש תאי צ'י וגם הוא הציג בפנינו את התאי צ'י שלו. הוא היה מכובד מאוד בקהילת התאי צ'י. אני חשבתי שההדגמה של התאי צ'י שלו הייתה מצויינת. אחרי שכולם סיימו היגיע תורו של סיפו להציג את ההדגמה האחרונה. לאם סאנג לימד את סיפו את מה שאני מנחש שהיה סוג מסויים של צ'י קונג. סיפו ניגש אל המרכז באיטיות ובעוצמה והזרוע הימנית שלו החלה לגדול כל הזמן. הזרוע שלו נראתה כלא שייכת לגוף שלו, היא הפכה אדום כהה, כמו כשלוחצים את קצה האצבע ולוכדים בה את הדם. הזרוע שלו גדלה וגדלה. הכוח ברגליו היגיע מהאדמה וזה הרגיש כאילו רצפת הבטון עומדת להיסדק. מעולם לא ראיתי דבר כזה קודם. המבט על פניו של סיפו איי היה של ריכוז טהור. המערך נמשך בערך 5 דקות והחדר היה שקט מאוד. הוא לכד את תשומת לב כולם, וכולם ניסו להבין למה הם היו עדים. האדון הסיני אמר שהוא מעולם לא ראה דבר כזה קודם ושהוא סקרן לדעת כיצד אדם מסוגל לחולל כל כך הרבה כוח. סיפו איי אמר לי יום אחר כך מה הוא עשה. עברו כמה שנים מאז ואני לא ממש זוכר את כל מה שהוא אמר לי, אבל זה היה משהו בנוגע לאילוץ של הרבה דם להישלח לזרוע. דבר שלא הבנתי אז ואני עדיין לא מבין. הוא אמר שהוא הסתחרר יומיים אחר כך. הוא אמר שהוא דיבר עם לאם סאנג על זה והוא אמר לו לא לתרגל זאת שוב.

גרנדמאסטר הנרי פו איי

אני זוכר שהוא דיבר אז עם לאם סאנג די הרבה בתקופה הזו. סיפו תמיד שיפר את הכוח שלו. הוא לא היה רק מורה. הוא תמיד עבד על שיפור הקונג פו שלו, ועדיין עושה זאת.

למרות שעבדתי על הג'וק לום שלי קשה מאוד, עדיין היכנסתי גם אמנויות אחרות שלמדתי קודם לפגישתי עם סיפו איי. יום אחד, כשסיפו ישב אל השולחן שלו ולקח מנוחה, התחלתי לבעוט בשק. יכולתי לבעוט גבוה ונהניתי לעשות כך. סיפו ישב בדממה והביט בי. הבחנתי בו מסתכל עלי, אז התחלתי להכות חזק ומהר יותר.

אחרי זמן מה הוא קם וניגש אלי ואמר "אתה יכול לבצע את הדברים האלה בלחימה?". אמרתי שכן "קרוב לוודאי שאני יכול, רק שלא אבעט כל כך גבוה". הוא אמר "זו אמנות לחימה טפשית. הסוג הזה של בעיטות הוא לא טוב ללחימה". הוא נתן לי דוגמה: "אם אני פוגש,אותך ברחוב, אתה לא מכיר אותי, אני לא מכיר אותך. יש לך מושג על המיומנות שלי, ואתה תנסה להכות אותי כך?". אני פשוט עמדתי שם והקשבתי. ידעתי שאני הולך לקבל עוד שיעור. הוא אמר "כשאתה בועט כך אתה פותח איבר חיוני של הגוף שלך. אני אכה אותך שם פעם אחת והקרב נגמר. אמרתי לך בעבר", הוא אמר "בג'וק לום אנחנו לא חושפים חלקים חיוניים בגוף שלנו כדי שיכו אותנו בהם, וזה איבר חיוני. בקונג פו של רמה גבוהה הרגליים נשארות על הקרקע. כל תלמידי הרמה הגבוהה יודעים את זה" הוא אמר שלאם סאנג תמיד אמר שהבועטים הם הכי קלים. בג'וק לום אנחנו לא בועטים, אנחנו משחררים את הרגל. הוא אמר שיש הבדל גדול.

ואז הוא אמר לי לנסות עליו איזה סוג של בעיטה. אמרתי "לא. זה בסדר, סיפו, אני מאמין לך". הוא אמר "לא. תן לי את הבעיטה המגונדרת שלך". התאמנתי המון על בעיטות וידעתי שהסוד לבעיטה מוצלחת הוא במשיכה. אז חשבתי שאזרוק את הבעיטה הכי מהר שאני יכול ואחזיר את הרגל לקרקע לפני שהוא יזוז, כך שלפחות אבוא איתו במגע כששתי רגליי יציבות על הקרקע. טעיתי שוב. נתתי את הבעיטה במהירות ובכוח, ואז הוא, במעין תנועה של הוק, לכד אותה והיכה בה בעת ובעונה אחת, ואני תוך שנייה הייתי על התחת שלי על הרצפה. כשהוא היכה ברגל שלי הוא פגע באיזה עצב והרגל שלי הרגישה כאילו היא נרדמה. הוא שאל "אתה בסדר?" אמרתי לו שהרגל שלי מרגישה קצת מוזר, אז הוא התכופף למטה ושיפשף אותה בנקודה שהחזירה אליה את התחושה. הוא אמר "לא היכיתי אותך במפשעה בגלל שאנחנו חברים". שמחתי על כך. הוא אמר שאנשים מסוימים אומרים שבג'וק לום יש בעיטות גבוהות. הוא אמר שזה לא נכון. שוב הוא אמר שזה קונג פו של רחוב, לא קונג פו ברמה גבוהה. הוא אמר שכולם יודעים את זה. אם אתה בועט גבוה והרגל שלך לא על הרצפה אתה שובר את העיקרון של השיטה. הוא אמר שאנשים שחושבים שזה נכון לא מבינים קונג פו ברמה גבוהה.


אחרי שנים של אימונים באמנות הזו, למדתי שהרמה הגבוהה תמיד מחזיקה את שתי הרגליים על הקרקע. זו הדרך היחידה בה אתה יכול להעביר את הכוח ליד. יש אנשים שינסו לומר לכם שלג'וק לום יש בעיטות גבוהות. אם זה ככה, זה רק בתרגילי מתיחות, זה לא טוב להגנה עצמית. סיפו סיפר לי שהסיבה שיכלתי לבעוט בעבר בצורה הזו היא מכיוון שרוב האנשים שנלחמתי איתם לא היו ברמה גבוהה. הוא אמר שעלי להתחיל להתאמן כאילו כולם ברמה גבוהה. הוא אמר ש "כך אתה מלמד את הגוף להגיב". הוא תמיד אמר שאם אתה לא עושה טעויות כאלה אתה לא ממש צריך להיות לוחם טוב. הוא אמר "תן לג'וק לום לשמור עליך". מאז, כל זמן שהוא היה בפלורידה, תרגלתי רק את הג'וק לום, ולא שום דבר אחר.

דבר ששמתי לב אליו לאורך הניסיון שלי באמנויות לחימה, הוא שזמן הבנת השיטה לא תלוי בכמות הזמן שאדם מתאמן. ראיתי אנשים שהתאמנו בשיטה הזו זמן רב ועדיין לא הבינו איך היא פועלת. וראיתי אנשים נכנסים לשיטה ואחרי תקופה די קצרה מבינים אותה. למרות שהמורה הוא אותו מורה זה עדיין לא מבטיח שקצב הלימוד של כולם יהיה זהה, לא משנה כמה שעות אתה מתאמן ביום. מצאתי שאמנויות ברמה גבוהה עוקבות אחרי העיקרון הזה. אין ערובה שתצליח להבין את הכל.

כשמורה בוחר תלמידים שימשיכו אותו, הוא יכול לבחור אותם מכמה סיבות. יש כאלה שיבחרו בגלל רמת המיומנות שלהם בשיטה, יש כאלה שיבחרו כי המורה בוטח בהם, או שהוא אוהב את האופי שלהם, או בגלל שהם דבקו בו לאורך תקופת זמן ארוכה, וכ"ו. זה לא אומר שהם הכי מיומנים אצלו, או שיש להם ידע טוב יותר מכולם של השיטה. ג'וק לום היא שיטה מאוד קשה ללימוד וקשה מאוד להבין את העקרונות שלה. רכישת מיומנות השיטה הזו לוקחת המון זמן והשקעה. אפילו אחרי שהישקעת את הזמן אין ערובה לכך שתצליח לבצע אותה באופן ראוי ובעל מיומנות.

סיפו איי תמיד אמר לי ש-או שכולך ג'וק לום או שאין לך ממנו בכלל. זה הכל או כלום. מה שאומר, שאתה לא יכול לערבב טכניקות משיטות אחרות עם ג'וק לום ולצפות שזה יעבוד. זה מזכיר לי סיפור קטן על סיפו איי. לפני כמה שנים היה לנו סמינרבלנקאסטר, פנסילבניה. אחרי המנוחה של יום ראשון כל המשתתפים בסמינר נפגשו לארוחת ערב. העברנו את הערב סביב לשולחת האוכל, מדברים על השיטה ועל הסמינר. בחור אחד אמר לסיפו שהוא ממש אוהב את השיטה ושהוא מתאמן בה תחת סיפו ידוע אחר.

הוא אמר שהוא השתתף בטורנירים ושהוא תמיד נכנס לתחרויות לחימה. הוא אמר שלמרות שבלחימה הוא משתמש באמנות לחימה קוריאנית, הוא תמיד שמר על גמל שלמה דרומי כמעין נשק סודי, או הפתעה. הוא אמר שבתחרות אחת, בתוך להט הקרב, פתאום יצא לו הוק של גמל שלמה, שהציל אותו והביא לו את הניצחון בטורניר הזה. סיפו ישב שם, מקשיב לבחור מספר את הסיפור שלו, בלי להפריע לו אפילו פעם אחת. בסוף הסיפור הוא הביט בו ואמר "כן, ג'וק לום הוא שיטה טובה". מאוחר יותר באותו ערב, כשסיפו ואני היינו במכונית בדרך הבייתה, סיפו הביט בי לפתע ושאל "מה זה, לעזאזל, 'הוק של גמל שלמה'?". אמרתי "אני לא יודע. חשבתי שאתה יודע". הוא אמר שהבחור הזה היה בלפחות שלושה סמינרים ולא למד כלום. ואז שנינו התחלנו לצחוק.

חלק 5

המעבר לשיטת הג'וק לום היה קשה מאוד בשבילי. היא לא הייתה קלה להבנה, והיה לי קשה להפוך אותה ליישומית. הרקע שלי בקיקבוקסינג כל הזמן צף ומנע ממני להתקדם בקצב משביע רצון. למרות שראיתי שג'וק לום הוא דרך טובה יותר להגנה עצמית, עדיין הגוף שלי לא יכל להסתגל לשינוי. התחברתי עם כמה תלמידים בכירים של סיפו בפלורידה והיינו נלחמים יחד. אני הייתי משתמש בידע הקודם שלי באמנויות והם השתמשו במה שסיפו לימד אותם.

לחבר'ה שנלחמו איתי לא היה ניסיון בקרבות כמו שלי היה והם לא היו מורגלים לסגנון האגרסיבי שלי. הייתי בטוח שבמצבי לחימה אמיתיים לא תהייה לי כל בעיה לגבור עליהם. אבל הדבר שתמיד תיסכל אותי היה שלא משנה באיזו טכניקה אני משתמש, הידיים שלהם תמיד היו בפרצוף שלי. לא משנה מה ניסיתי, זה תמיד נגמר ככה. ידעתי שזה עניין של זמן עד שדרך הלחימה שלי כבר לא תעזור לי נגדם. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שלא ויתרתי על השיטה של סיפו איי. אמרתי לסיפו שאני מתרשם לטובה מכך שהתלמידים שלו יכלו להילחם איתי כך, והוא אמר "קונג פו טוב הוא כמו בית ספר. יש בית ספר יסודי, יש תיכון ויש אוניברסיטה. אתה חייב לעבור תחנות עד לקבלת התואר". ואז הוא אמר "הם עושים ג'וק לום, ואתה מנסה עליהם שיטות של בית ספר תיכון. אתה יכול להמשיך ככה רק בגלל שהם לא מנוסים מספיק" ואז הוא צחק והלך משם.

זה מזכיר לי משהו שהייתי עד אליו ערב אחד בבית הספר בפלורידה. היינו שם רק אני ועוד תלמיד אחד, בערב של אימון. הדלת תמיד הייתה פתוחה, בגלל שבפלורידה היה חם ולא היה לנו מזגן. שני בחורים מהרחוב נכנסו והסתכלו עלינו מתאמנים הלוך ושוב באולם. כל הזמן הזה שהם הסתכלו הם זרקו הערות על האימון שלנו. אנחנו פשוט התעלמנו מהם והמשכנו להתאמן. אחרי כמה דקות הם התחילו לעשות קולות של יללות חתול והתחילו לקפץ בחיקוי של אמני לחימה.

הם התחילו לנוע לכיוון המרכז של האולם, היכן שאנחנו התאמנו. חשבתי לעצמי "הנה אנחנו מתחילים...". הבחור שהתאמן איתי היה מהתלמידים הבחירים של סיפו אבל היה צעיר. אחד מעושי-הצרות אמר לו "אני למדתי את שיטת העגור" ואז התחיל לחקות תנועות של עגור. החיקוי שלו היה מחציק, בכל רמה שלא תהייה, אבל הם עדיין היו גדולים מספיק כדי לעשות נזק. התלמיד של סיפו אמר "אה, כן, אתה נראה די טוב". הבחור אמר "ועוד איך שאני טוב, יותר טוב ממך, זה בטוח". אז הילד הביט בו ואמר "אתה רוצה לנסות להכות אותי עם העגור שלך?" הבחור הסתכל אחורנית על החבר שלו והתחיל לצחוק. הוא אמר "כן, אבל עדיף לך שתהייה יותר טוב ממה שאתה נראה". יכולתי להריח את האלכוהול מהבחורים האלה מהקצה השני של החדר. אמרתי לתלמיד של סיפו "בוא פשוט נזרוק אותם החוצה. אתה יודע, ניתן להם דחיפה טובה". הבחור הסתכל עלי ואמר "אחרי שאבעט בתחת שלו, אתה הבא בתור". התלמיד של סיפו הסתכל עלי ואמר "אני רוצה לראות את העגור של הבחור הזה". אז פשוט הנהנתי בראש ואמרתי "בסדר".

העושה-צרות נכנס למה שהוא קרא לו "עמידת עגור" שנראתה כמו "עגור שיכור". הוא שאל את התלמיד אם הוא מוכן. התלמיד אמר "בוא". הבחור עשה צעד והילד נכנס לו לגרון והצמיד אותו לקיר. הילד עזב אותו ואמר לו "נסה שוב". הוא ניסה, ושוב, הילד עשה פנייה והחזיק אותו בגרון. כל פעם שהוא היגיע לגרון שלו הוא לא נאבק. אפשר היה לראות שזה לא קרה בטעות. הבחור הביט בילד ואמר "לעזאזל, אתה די טוב". הוא התחיל לזוז לכיוון הדלת ואמר שהוא עוד יחזור, ושבפעם הבאה שנראה אותו אנחנו נראה אם נצליח לעמוד בפני הנמר. כשעמדתי שם והסתכלתי בביטחון של הילד הזה, ידעתי שזה הגיע מהאימונים בשיטה הזו. לא הייתה לו אף תנועה מגונדרת, הבל היה מאוד ישיר ולעניין. ידעתי שיבוא יום ולא אוכל להילחם מול הילד הזה.

מישהו בטח שם לב לחבר'ה האלה שהיו בבית הספר והלך למסעדה והודיע לסיפו, כי כמה דקות אחר כך הוא בא ושאל עם היו עושי צרות פה. הוא הביט בי ואמר "אל תסבול חרא מהאנשים האלה. אם הם חוזרים תזרוק אותם החוצה". אמרתי "אל תדאג, הילד כבר זרק אותם". עדיין הייתי המום מהקלות שבה הילד תפס לו בגרון, דבר שהייתי נחוש ללמוד לעשות.

לסיפו היו הרבה דרכים ללמד איך לשמור על מרכז הגוף. יום אחד נכנסתי לשיעור וראיתי שהייתה לו חגורה קשורה סביב המרפקים של התלמידים שלו, כך שהם לא יוכלו לצאת החוצה בזמן שהם מתרגלים. פעם אחרת הוא הביא איתו לוח וגיר. הרעיון היה לשמור על מרפקים בפנים תוך כדי ציור של עיגול. הילד צייר עיגולים גדולים ועיגולים קטנים, את הספרה 8, שוב ושוב מבלי לתת למרפק שלו לצאת החוצה מגבולות הגוף. סיפו תמיד אמר לנו שחשוב ביותר להגן על קו האמצע של הגוף שלנו. על המרפק להישאר בתוך וקרוב לגוף. הוא תמיד אמר לנו לשים את העצם הגדולה ביותר בגוף לפני הגוף כדי להגן על עצמנו. הברכיים שומרות על החלק התחתון של הגוף. סיפו אמר שבג'וק לום אין לנו חסימות, אנחנו פשוט סוגרים את הגוף. אם זה שתוקף אותנו מתכוון להזיק לנו, הוא יצטרך לבוא אלינו. זה היה זר לי, כי בכל השיטות שאני נתקלתי, נלמדו חסימות. סיפו אמר לי שחסימות הם רמה נמוכה של אמנויות לחימה ואין להם מקום בג'וק לום. דבר נוסף שמצאתי קשה במעבר לג'וק לום היה הצעידה קדימה.

סיפו היה אומר "כשבן אדם נותן לך אגרוף או בעיטה, אתה חייב ללכת לכיוון שלו". בשבילי זה היה התאבדות. הוא אמר לי בהתחלה שאין תנועת נסיגה בשיטה הזו. למרות שכבר ראיתי אותו מדגים את הפילוסופיה הזו בהצלחה, לי הייתה הצלחה מועטה בזה.

הרבה שנים אחר כך נפגשנו בפנסילבניה. הרעיון הזה של בג'וק לום חזר לרדוף אותי. סיפו לימד כיתה בבית הספר בלנקאסטר. הוא העמיד אותנו זה מול זה. אדם אחד היה התוקף והשני – המגן. התוקף יכול להשתמש באיזו תקיפה שירצה, בעוד המגן משתמש בג'וק לום כדי להגן על עצמו. הוא עבר על התהליך והסביר מה לעשות.

היינו מסודרים והתכוונו לבצע את התרגיל כששמתי לב שסיפו מסתכל עלי.הוא ניגש אלי ואמר לי שכשהבן זוג שלי תוקף, אני חייב ללכת קדימה, לא לצדדים. הוא הלך משם והתחיל לעזור לאנשים אחרים, אבל המשיך להציץ עלי. הוא בא אלי שוב ואמר "אתה זז הצידה ולא לתוך המכה". אמרתי שאני מבין את זה, אבל הייתי די מוצלח בלזוז הצידה ושזה הרגיש הרבה יותר טבעי ובטוח. פול היובר היה התוקף שלי. לי ולפול היה מין הסכם כזה, שכשאנחנו תוקפים אחד את השני אין רחמים. פול הוא בחור גדול וחזק וממש לא רציתי לחסום את אחת המכות שלו עם הפנים שלי. ידעתי שפול ינסה להפיל אותי ואז, כמו תמיד, לומר לי "לא עצרת את זה. אה, חבר?"

אחרי כמה זמן סיפו ויתר והמשיך ללמד. זמן קצר אחרי זה סגרנו את השיעור והתחלנו ללכת הביתה. נסענו יחד במכונית, וסיפו הביט בי ואמר "אתה יודע, ברוס קמפבל, אני חושב שאני לא אלמד אותך יותר. אולי אתה יכול לטלפן אלי פה ושם, ואני אליך. עדיין נישאר חברים טובים, אבל אני לא אהייה יותר המורה שלך לקונג פו". הוא תפס אותי בהפתעה ושאלתי אותו "למה?!?" הוא אמר "אמרתי לך במשך הרבה זמן מה אתה צריך לעשות כדי לשפר את הקונג פו שלך. אתה לא מקשיב לי. אתה תמיד מערער עלי. אתם, האנשים שיש להם הרבה ניסיון בקונג פו, אתם התלמידים שהכי קשה ללמד. אתה חושב שאתה כבר יודע, ואתה לא מקשיב. אתה ממשיך לעשות את אותו הדבר". אמרתי "סיפו, אני לא מבין". הוא אמר "אני אומר לך שאתה צריך ללכת קדימה כשהוא תוקף, ועדיין אתה ממשיך לזוז הצידה. וכשאני מנסה להסביר לך, אתה תמיד שולף תירוץ", הוא אמר "אתה לא יכול ללמוד קונג פו בצורה כזאת". אמרתי "אבל סיפו, פול תוקף חזק, ואני יודע שאני יכול להתחמק מזה בתזוזה הצידה. אני טוב בזה". הוא אמר "איך תשתפר אם אתה חוזר על מה שאתה כבר טוב בו?" הוא שאל אותי אם אני רוצה לשפר את הקונג פו שלי, ואני אמרתי שכן, ואז הוא אמר "אז אתה חייב להקשיב לי, ואתה חייב ללמוד לצעוד קדימה. זה הצעד הראשון בשיפור הג'וק לום שלך". זה באמת היה הצעד הראשון, אבל בטח שלא האחרון.

שנים רבות אחר כך שמעתי את עצמי מלמד את החניכים שלי את שני הצעדים החשובים האלה בשיטה. אני אומר להם שהם חייבים לצעוד קדימה לתוך האגרוף או הבעיטה, לסגור את הגוף ולא לחסום, ואז החסימות היחידות שתעבוד עליהם יהיו אלה שתעשה עם הפרצוף שלך. הרבה אנשי ג'וק לום לא מבינים את זה, ואם הם מבינים הם לא מתאמנים על כך. שני עקרונות אלה הם חובה אם אתה רוצה שהשיטה תעבוד.

דבר הכרחי נוסף לג'וק לום הוא האנרגיה הקצרה. סיפו איי לימד אותה בפלורידה. זה דבר שקשה ללמוד אותו, אבל הוא הכרחי לג'וק לום. אנשים מהשיטה לא משתמשים בתנועה בטווחים ארוכים, אז זה חשוב מאוד לייצר כוח מטווח קצר של תנועה. סיפו איי לימד את הכיתה על זה ואחר כך הדגים. ואז הוא היה מתרגל כדי לפתח את היכולת הזו. לסיפו הייתה קופסת קרטון ריקה מונחת על שרפרף. הקופסה הייתה בגודל של 6.5 ס"מ על 5 ס"מ. היא הייתה על השרפרף, רחוקה מהקיר. המטרה הייתה להכות את הקופסה ממרחק של אינצ'ים ספורים ולעשות בה חור על ידי שימוש בפיניקס, מבלי להפיל אותה על הרצפה. היינו מסתדרים בשורה ומכים בקופסה שוב ושוב. כל פעם שהיכינו הקופסה נפלה על הרצפה, מבלי שהיו עליה סימנים מפרקי האצבעות שלנו. סיפו איי היה עומד מולה ומכה בה, והיית יכול לשמוע את הרעש, כמו קול של עיפרון נשבר, או כמו רעש של משהו קשיח עובר את דופן הקופסה. היה נפער חור היכן שפרק האצבע שלו היכה, והיא נשארה על השרפרף. לפעמים הוא היה משחרר שלושה אגרופים, והיו נפערים שלושה חורים, וכל זאת מבלי שהקופסה נפלה מהשרפרף.

הייתי מוקסם מכל זה ותמיד ניסיתי להצליח בזה לפני ואחרי השיעור. יום אחד כשהתאמנתי בלי ממש להצליח, סיפו התקרב אלי ואמר "הבעיה שלך היא שאתה לא שולט בכוח שלך". התקדמתי קצת. יכולתי לפתוח חור בקופסה, אבל היא תמיד הייתה מסיימת על הרצפה. הוא אמר לי שכל הכוח שלי הולך אל מאחורי הקופסה, ושאני חייב לעבוד על היצירה של הכוח אל תוך המטרה, ולשמור עליו שם. עכשיו, אם אתם חושבים שזה קל, נסו בעצמכם ותראו. כל התלמידים בפלורידה ראו את סיפו עושה את זה כמה פעמים. סיפו איי יכל לעשות המון דברים שלכדו את תשומת הלב שלי. פעירת חורים בקופסת קרטון ריקה הוא לא דבר שנראה מצריך מיומנות באמנות לחימה, עד שאתה מנסה זאת בעצמך. אז אתה מבין שדרוש יותר מיומנות ממה שחשבת.

חלק 6

אחרי שנה שהייתי בפלורידה, עדיין היה לי קשה להסתגל לג'וק לום כפילוסופייה של הגנה עצמית. הייתי רגיל לאמנויות הרבה יותר אגרסיביות. הן היו מורכבות מ-75 אחוז התקפה. בג'וק לום אתה מחכה לתוקף שיתקוף ואז אתה מלווה את האנרגיה שלו ומחזיר לו אותה. הבנתי את התיאורייה, אבל לבצע אותה הייתה כבר משהו אחר. אמנויות אחרות שלמדתי התעסקו בכיוון חזרה של אנרגיה. ג'וק לום היה שונה גם מהן. סיפו איי אמר לי שסוגים כאלה של אמנויות הן ברמה נמוכה של קונג פו. הוא אמר שאם אני אנסה לכוון כוח חזרה אל היריב, היריב ישתמש בו נדגי. סיפו היה נוהג לומר "אם אתה לא תוקף אותי, אני לא יכול להתקיף אותך". ככל שאתה תנסה חזק יותר לתקוף אותי, כך תגדל עוצמת ההתקפה שלי. ראיתי אותו מבצע זאת באופן מושלם. אבל אני הייתי משהו אחר. פעם שאלתי אותו "סיפו, מה קורה אם אתה רוצה לתקוף מישהו? נניח שמישהו סתם מתעסק איתך ואתה רוצה לתקוף?". הוא הביט בי וצחק, ואז אמר "אז תקרא לאמא שלו או לאחותו בשם, ואז הוא יתקוף, ואז תוכל להשתמש בקונג פו הזה". טוב, הייתי חייב להודות שעל זה לא חשבתי.

עמדתי לבקר בפנסילבניה, ודיברתי על זה עם סיפו. הוא שאל אותי אם אני מתכוון להיפגש שם עם האנשים שהייתי מתאמן איתם. אמרתי שכן. הוא אמר שזו הזדמנות טובה בשבילי לעבוד על הקונג פו שלמדתי כאן. הוא אמר שהאנשים האלה עוד לא ראו את השיטה הזו ואני אפתיע אותם. עכשיו, האנשים שעבדתי איתם היו לוחמים טובים ואני ידעתי שהם מחכים לבחון מה למדתי כשהייתי רחוק מהם. סיפו אמר לי שזה מאוד חשוב שאשתמש רק בג'וק לום כשאני נלחם איתם. הוא ביקש ממני לא לוותר על העמידה. הוא הראה לי איך לעמוד ואמר לי לעמוד כמוהו. הוא אמר שאם אני אי פעם אתחיל לקלוט את השיטה שלו, אני חייב להתחיל כשאני שם. זה יהייה ניסיון טוב בשבילי. חשבתי "זה יהייה ניסיון טוב, זה בטוח". ידעתי שהם הולכים לפתוח חורים בשיטה החדשה שלי, או ביכולת החדשה שלי, ועכשיו סיפו רוצה שאני אעמוד בעמידה האחת הזו ואספוג את זה. זה לא היה רק מבחן טוב לשיטה, אלא גם מבחן לאופי שלי.

מאוחר יותר באותו שבוע נפגשתי עם החבר'ה שהייתי מתאמן איתם. ברור שנלחמנו. עמדתי שם והם פגעו לי ברגליים ובידיים. כולם נכנסו בי, לפי תור, אבל לא נראה שהם מצליחים לבצע משהו מבוסס. היה לי קשה פשוט לעמוד שם, אבל איכשהו הצלחתי. בסוף האימון פול היובר אמר לי שהוא לא מבין מה אני עושה, אבל בכל אופן זה עבד. הבטחתי לו שגם אני לא מבין מה אני עושה, ושגם אני מופתע ששרדתי את האימון ונשארתי שלם.

שנים אחרי זה פול ואני סיפרנו את הסיפור הזה לסיפו איי. כשהראתי לו את העמידה שהוא ביקש ממני לשמור עליה שם שאלתי אותו אם הוא זוכר שהוא הראה לי אותה. הוא צחק ואמר שהוא זוכר, אבל הוא לא חשב שאני טיפש מספיק כדי להחזיק ככה תוך כדי שהם דופקים לי מכות.

אחרי החופשה שלי התחלתי להתאמן ברצינות בשיטה. הרגשתי טוב יותר ומעט יותר נינוח בעמידות המוזרות. זו הפעם הראשונה שהבנתי איך השיטה פועלת, למרות שלממש אותה בפועל היה עניין אחר. צפיתי בסיפו איי מפוצץ, בכוח אדיר בשביל בן אדם קטן כל כך, שהשתוקקתי להשתפר בשיטה. לסיפו היה, מה שחשבתי שהייתה שיטה מוזרה ללמד את התבניות של השיטה. התאמנתי על הסאם בו ג'ין יום אחד, כששכחתי את הצעד הבא. כששאלתי את אחד הבוגרים "מה אני עושה מכאן?" הוא אמר לי "לאיזה כיוון אתה רוצה לזוז?". אמרתי "לא, מהי התנועה הבאה?" והוא פשוט אמר "טוב... לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת?". עכשיו כבר התחלתי להרגיש מתוסכל ואמרתי "פשוט תגיד לי מה התנועה הבאה !?!". הוא אמר שזה תלוי בכיוון שבו אני רוצה ללכת. ראיתי את סיפו בא אז חשבתי פשוט לשאול אותו. אמרתי "סיפו, אני קצת תקוע פה, ואני לא זוכר את התנועה הבאה". הוא הביט בי ואמר "אתה רוצה לנוע ישר? שמאל? ימינה? אחורה?". פשוט עמדתי שם ונענעתי את ראשי. סיפו הביט בי ויכל לראות את התסכול שלי, ואמר "טוב, לכל כיוון שאתה זז בו יש דבר שונה שאתה צריך לעשות. אתה חייב ללמוד זאת. זה קונג פו אמיתי."

תאמינו לי, זה לקח לי קצת זמן להבין למה הוא התכוון. התבניות שלו היו חיות, בדיוק כמו הלחימה שלו. אין תנועה מתוכננת מראש. הגוף שלו יכל להסתגל, הוא לא היה צריך לחשוב. האיש הזה היה ונשאר רמה גבוהה של קונג פו. זה מדוע אנשי ג'וק לום אחרים לא מבינים אותו. הם עדיין בבית ספר יסודי עם הג'וק לום שלהם. זה היה בתחילת שנות השמונים. הקונג פו שלו הרבה יותר טוב עכשיו... הקונג פו שלו מתבגר וגודל איתו. אין לו את אותו האופי שהיה לו כילד, והקונג פו שלו היום שונה באותה המידה.

דוגמה נוספת לשימוש של סיפו בדברים שהוא מדבר עליהם היא עם שריף בפלורידה. סיפו לימד את המשטרה את השיטה שלו זמן מסוים, ומאיזו שהיא סיבה זה הפסיק. אחד השריפים היה עוצר במסעדה שלו לאכול ולדבר על אמנויות לחימה עם סיפו מפעם לפעם. הוא אמר לסיפו שהוא חגורה שחורה בשיטת הנינג'יטסו. הוא היה מספר לסיפו על כל הדברים הנפלאים שהוא ראה את חלק מהמורים שלו עושים בשיטה וסיפו היה מקשיב בעניין. לבסוף הוא היה מכוון את הנושא ללחימה והיה מבקש להילחם עם סיפו. סיפו היה אומר "הו, לא, אתה יותר מידי גדול". הבחור הזה היה בגובה של בערך 1.87 מ' ושקל בערך 105 ק"ג הוא אמר "הייתה רוצה לראות איך השיטה שלי תחזיק נגד השיטה שלך". הוא תמיד סיפר לסיפו על איך שהוא הכניס מכות לחבר'ה של קאראטה, ולאיזה בחור שלומד קונג פו. סיפו תמיד צחק ואמר "אתה יותר מידי גדול בשבילי להילחם". ככל שסיפו סירב, כך הבחור היציע לו. סיפו נהג לספר לי על כל מיני בחורים שרוצים להילחם איתו. שאלתי את סיפו באיזה סגנון הוא נלחם וסיפו אמר לי "נינג'י". סיפו הסתכל עלי יום אחד ושאל "מה לעזאזל זה נינג'י?". סיפרתי לו מעט על מה שאני יודע על השיטה הזו, והוא אמר שהוא מעולם לא שמע על זה. סיפו אמר לי שהוא לא מוכן להתסק עם הבחור הזה בגלל שהוא היה שוטר.

זה המשיך ככה, הבחור היה מתעקש יותר ויותר, ככל שהשבועות עברו. אחד מהתלמידים של סיפו היה עורך דין, אז סיפו שאל אותו מה הוא חושב על הקטע הזה. העורך דין אמר לו שאם הוא ממשיך, תילחם איתו, אבל קודם תדאג שהוא יחתום על תופס ויתור. אז סיפו הביא מהעורך דין עותק ושמר אותו קרוב. יום ראשון אחד, אחרי הצהריים, עבדנו בבית ספר ופנימה נכנס לו השריף (נינג'י). הוא היה גברבר והייתה לו בחורה תלויה על כל זרוע. בכל מקום שהבחור הזה היה מסתובב בו, היו איתו שתי הנשים האלה ושני אקדחים מצופים ניקל. זה היה מצחיק כי כל דבר שהוא היה אומר היה גורם לנשים האלה לצחקק. הוא אמר לסיפו "אתה מוכן להילחם איתי?". סיפו אמר "אמרתי לך שאני לא רואה את היתרון בשנינו נלחמים". הוא אמר "יאללה, אני פה, אתה פה, שנינו אמני לחימה". טוב, הוא בחר לו יום טוב לבוא, כי סיפו היה במצב רוח רע על משהו, ושום דבר שעשינו לא מצא חן בעיניו. הוא אמר "אני מוכן". כשהוא אמר את זה שתי הנשים צחקקו. סיפו כבר אמר לי פעם איך הנשים המצחקקות האלה עלו לו על העצבים.

אני מאמין שהבחור הזה שמע על סיפו והבחור הקוריאני (שהזכרתי קודם) והוא רצה לעשות לעצמו שם. סיפו אמר לו "בסדר, אנחנו נילחם, אבל קודם תוריד את האקדחים האלה ותנעל אותם באוטו שלך. ואחר כך תחתום על זה, בגלל שאתה שוטר ואני לא רוצה צרות". הבחור צחק ואמר "בסדר".

הבחור קפץ מסביב במשך זמן מה והשתחרר, וסיפו עמד שם וסיים את הסיגריה. סיפו הביט בו ואמר "אתה מוכן עכשיו?". הבחור ענה שכן. הוא נכנס לעמידה וסיפו פשוט עמד שם. הבחור אמר "אתה הולך להתכונן?". סיפו אמר "פשוט בוא". הבחור הזה התחיל לזוז וסיפו פשוט הביט בו. הבחור שינה מעמידה לעמידה כאילו להראות לסיפו כמה עמידות יש לו. הוא הניף ג'אב לעבר סיפו וסיפו לא הגיב. ואז הוא נכנס. הגוף של סיפו היה כמו קפיץ שהשתחרר, הוא היכה אותו והבחור ניסה לברוח אבל סיפו נדבק אליו. הבחור נפל בניסיון להשתחרר וסיפו עזב אותו. הבחור צעק "וואוו, מה זה היה!!!". סיפו לא הגיב. הסתכלתי לעבר הנשים והן אפילו לא חייכו. סיפו פשוט הביט בו וחיכה שהוא ינסה משהו אחר. הפעם הוא ניסה כמה בעיטות אבל הן היו בלי כוח. הוא עבר מעמידה לעמידה מבלי שסיפו זז. אז הוא בא שוב וסיפו הפיל אותו כל כך מהר שזה נראה כאילו הוא לא התאמץ. הפעם הזו הוא לא קם כל כך מהר והוא לא צחק. הוא נעמד קד לסיפו. הוא אמר "אף פעם לא הרגשתי לכוד כך". סיפו השיב "טוב, זה לא אני, זו השיטה שלי". סיפו אמר לו שהוא יכול לעשות את התרגילים שלו בשיטות אחרות, אבל לא עם הגמל שלמה. סיפו נענע בראשו ואמר "אתה די טוב, אבל אני חושב שהשיטה שלך היא קיקבוקסינג. אני לא רואה קונג פו". הסתכלתי לעבר הנשים והן עדיין לא צחקו.

הדלת של סיפו איי תמיד הייתה פתוחה. הוא מסוג האנשים שתמיד יהייה מוכן לדבר אתך על השיטה שלו בכל רמה. אנשים שרוצים לבדוק אם הידע שלנו בשיטה מספיק, תמיד מוזמנים להיכנס לאחד מבתי הספר של ה-C.K.F.A, או לאחר מהסמינרים הפתוחים ולדבר על השיטה. אנחנו תמיד פתוחים לדיון שליו.

חלק 7

מהתחלת לימודי את השיטה הזו ועד היום, תמיד הוקסמתי מסוג הכוח שאדם יכול לייצר מלימוד השיטה, ומהדרך שבה אדם משתמש בכוח של היריב נגדו. אני חושב שכולנו שמענו על כך שהשיטה שלנו מסוגלת להתמודד עם אדם גדול מאיתנו, או שבסופו של דבר הכל מסתכם בכוח נגד כוח. חלק מהמורים יגידו לכם להתאמן על חסימות ויום אחד תוכלו לשבור את הרגל של מי שינסה לבעוט בכם. אז תנו לי להגיד לכם שאם אתם שוקלים 70 קילו והבחור שבועט בכם שוקל 120 קילו, אם תחסמו את הבעיטה שלו עם הזרוע שלכם, יהייה לכם סיכוי טוב יותר לראות את אלוהים מאשר לשבור לו את הרגל, לא כל שכן לעצור אותה מלפגוע. אנחנו מתאמנים, או לפחות אני מתאמן, כדי להגן על עצמי מפני תוקף אגרסיבי שקרוב לוודאי יהייה חזק וגדול ממני. אלה שהם יותר קטני ממני לא יאיימו עלי. בעולם מושלם התוקפים יהיו זהים בגובה ובמשקל. רוב השיטות מסתכמות בכוח נגד כוח, אפילו שהן לא מודות בכך, או שלפחות לי זה נראה כך.

עכשיו, לפני שמישהו ייעלב כאן, תמיד יש יוצאים מן הכלל. יכול להיות שיש לך כמה טריקים בשרוול, או שפשוט היה לך מזל, אבל כשהמצב נהפך לרציני תמיד תהייה במצב טוב יותר נגד מישהו קטן ממך או קרוב אליך במימדיו. היי, הקיקבוקסרים גילו את זה לפני שנים, בגלל זה יש להם חלוקות משקל.

היו לי המון ויכוחים סוערים עם אמני לחימה רבים במשך השנים על הנושא הזה. אפילו שהם מודעים לכך, הם עדיין מתגוננים ומנסים להגן על השיטה שלהם. אבל רבים מהם מודעים היטב לבעיה.

אני זוכר מקרה שקרה ערב אחד, כשהיה לי את מועדון הלילה. עבדתי בפתח, וקבוצה של קבועים נכנסה לכמה משקאות. המועדון היה ממוקם באזור קטן, ורוב הקבועים ידעו שאני מתעסק באמנויות לחימה. הייתי מקבל כל מיני תגובות, חלק היו חוקרים בקשר לאמנויות, חלק היו מביעים עמדה, חלק פחדו, חלק רצו לבעוט לי בתחת, אבל לרוב פשוט לא היה איכפת. הכרתי את הקבוצה המסוימת הזו, חוץ מבחור אחד. כשהם עצרו לשלם, אחד הקבועים הזכיר לחבר שלו שאני באמנויות לחימה. לא אהבתי לדבר על האמנויות עם הלקוחות, אז לא היגבתי. הבחור החדש צחק ואמר "טוב, זו הבעיה שלו". אחד הקבועים סיפר לי על כמה שהבחור הזה מפילדלפיה, ושהוא אלוף באיגרוף. הוא אמר שהוא זכה לא מזמן בקרב גדול ושהוא אלוף. הבחור אמר לי שהוא נלחם בהרבה לוחמי קאראטה וקיקבוקסרים ושלא הייתה לו בעיה להתמודד מולם. הוא הביט בי ואמר "אם אתה רוצה לדעת איך להילחם תלמד איגרוף". בחור אחר אמר "היי, ברוס, אולי אתה צריך להילחם איתו פעם".

לא חשבתי הרבה על זה, אבל אני חייב להודות שזה הפריע לי. ראיתי שהמתאגרף אפילו לא נראה גדול במיוחד, ונראה צעיר. אני חושב ששקלתי בערך 75-80 קילו והוא נראה קל יותר ממני. מאוחר יותר באותו ערב אחד מהחבר'ה האלה הביא לי מאמר מעיתון על המתאגרף הזה. נאמר בו שהוא היה אחד הטובים ביותר בתחום, שיש לו פוטנציאל. למכון שאימן אותו היו ציפיות גדולות ממנו. אני חושב שנאמר שם שהוא שקל 60 קילו, באיזו רמה שלא יהייה. המשכתי לקרוא ואז הוזכר שם הגיל שלו. הוא היה רק בן 20. אפילו אז השתייה בפנסילבניה הייתה מותרת רק מגיל 21.

הלהקה התחילה לנגן ונראה שהבחור נהנה עם החברים שלו. הלכתי אליו וביקשתי שיראה לי תעודת זהות. הוא שאל "למה" והעיר כמה הערות מגעילות. ככל שעמדתי שם כך הוא הפך מגעיל יותר.

ואז הוא נעמד מול הפרצוף שלי. תמיד הייתה לי מדיניות במועדון, שאתה יכול לומר מה שאתה רוצה, אם אתה רוצה, תקרא לי בשמות, כל עוד אתה לא עובר לפסים גופניים ועוזב את המקום. הוא דחף אותי ואמר "יאללה, איש קראטה, בוא נתחיל". החברים שלו אמרו לי שלא כדאי ללכת מכות עם הבחור הזה, ושהוא ממש טוב. טוב, בכל אופן, הוא התחיל להניף את האגרוף שלו. תמיד חשבתי שאני די מהיר, אבל הבחור הזה היה מהיר באמת. הוא בטח היכה אותי בפנים 4 או 5 פעמים לפני שהגבתי בכלל. חשבתי לעצמי, שאני לא בטוח. הוא היכה אותי עוד כמה פעמים, ואני זוכר שחשבתי "זה לא כואב". האף והפה שלי דיממו, אבל זה לא הציק לי. חשבתי "לעזאזל עם בעיטות או עם משהו מגונדר. אני גדול ממנו וחזק והוא הולך ליפול". צללתי עליו והורדתי אותו לקרקע, והתחלתי לחנוק אותו. בהתחלה הוא נאבק ואז הפסיק. צעקתי "תיכנע! תיכנע!", ואז הבנתי שהוא לא יודע על מה אני מדבר. הרמתי אותו, זרקתי אותו למכונית של החברים שלו בשעה שהוא הביט בי בעיניים מזוגגות. אמרתי להם שלא יחזרו יותר. הוא לא אמר מילה. אחרי כמה זמן קראתי בעיתון שהוא הפסיד את הקרב הגדול הבא שלו. יכול להיות שלקחתי ממנו את הביטחון העצמי שלו. בכל מקרה, אני מקווה כך.

הסיבה שסיפרתי את הסיפור הזה היא בגלל שהילד הזה היה טוב במה שהוא עשה, אבל הוא הפסיד בגלל הגודל שלי ביחס לשלו. אם הייתי קל ב-20 קילו, יכול להיות שהוא היה עושה לי נזק. הביטחון העצמי שלו התבסס על כוח ועל גודל.

כשפגשתי לראשונה את סיפו הייתי בנקודה שבה חשבתי שכל אמנויות הלחימה לא טובות אם אתה דבק בסגנון אחד בלבד. אנשים היו מתייעצים איתי בקשר לאיזה סגנון כדאי להם לקחת, ואני הייתי אומר להם "פשוט רוצו, עשו הרבה פעילות גופנית, קנו שק ופשוט התאמנו בעצמכם". היגעתי למסקנה ממה שכבר ראיתי באמנויות במשך השנים. סגנון אחד אומר לך ככה, אחר אומר אחרת, וכ"ו. אבל כשהיבטת היטב בבחורים שהיו מוצלחים ביישום האמנות שלהם, הם תמיד היו גדולים וחזקים, או פשוט לוחמים טובים. מה שמשך אותי לאמנות של סיפו איי היה שלמרות הגודל הקטן שלו יחסית, הוא עדיין יכל לחבוט בי ללא מאמץ. קיבלתי הרבה מכות בקרבות, אבל תמיד ידעתי מה היה היתרון עלי. זה היה כוח, מהירות, גודל וכ"ו. תמיד יכלתי להבין איך קיבלתי מכות. אבל איתו, לא היה לי מושג. אמרתי לפול שכשאני מנסה להכות את סיפו, תמיד הרגשתי כמו זבוב שמטריד אותו. כאילו שאני לא מהווה איום. אני זוכר פעם אחת, כשהוא הפיל אותי כשהסיגריה בפה שלו, והאפר אפילו לא נפל. כן, זה הטריד אותי. הייתי חייב לגלות את הסודות האלו.

סיפו אמר לי שכדי להצליח בג'וק לום אתה חייב ללוות את האנרגיה מהתוקף. בכך אתה לא יכול להאט את ההתקפה שלו, ואתה חייב לשלוט בה ובכיוון אליו היא מופנית. ואז אתה פשוט משתמש בה נגדו. נשמע פשוט? אז זה לא. כדי להצליח בזה אתה לא יכול לעצור את התנועה בשום נקודה. אם אתה מגיע משיטה שיש בה חסימות, ויש לך את ההרגל הזה, זה מאוד קשה להתגבר על זה. רוב האנשים יחסמו ואז ינסו לגרום לזה לעבוד, רק כדי לגלות שהם חוטפים מכות בתהליך. הכל הוא עיגולים, והתנועה לא מופסקת. הקטע הקשה הוא לעשות עיגול עם הפנייה.

הלוואת אנרגיה היא דבר מאוד קשה לעשייה. זוהי הדרך היחידה כדי להצליח נגד תוקף גדול וחזק יותר. כדי להצליח בכך עליך, קודם כל, להשיג את תנוחת הגוף. אם התנועות שלך מגיעות רק מהזרוע, זה לא יעבוד. סיפו איי תמיד אומר "אתה חייב את החץ והקשת", פירוש הדבר שהמרפק והברך תמיד עובדים יחד. צפיתי בכמה אנשים שניסו לעשות ג'וק לום בלי זה וזה לא עבד להם. סיפו המציא כמה תרגילים כדי ללמד את צורת הגוף הזו. במשך השנים ראיתי אנשים שונים בהדגמות בוידיאו מדגימים ג'וק לום. סיפו צפה בחלק מהם יחד איתי. הוא אמר "תראה את הבחור הזה. הוא עושה את זה לא נכון. מה שהוא עושה לא יעבוד נגד תוקף גדול ממנו. זה קונג פו עצלן, רק תנועה". הוא יודע לזהות מיד כשאין עבודה של גוף. אפילו ג'וק לום לא יעבוד אם הוא יתורגל לא נכון. יש שחושבים שתמיד צריך ללכת על נקודות כאב, ושצריך לתרגל את זה ברכות. בחור אחד מענף אחר אמר לי שאנחנו מתרגלים את זה חזק ויותר מידי עמוק. הוא אמר שהידיים צריכות להיות רכות, ללא כוח. טוב, אם אתה מתרגל את זה בלי כוח, לא יהיה לך כוח. כדי להיות רך, אתה צריך להתאמן קשה. אתה חייב לרכוש את שניהם. לסיפו איי יש אמירה שתמיד נשארה איתי "אנחנו מתאמנים כמו זומבים, אבל נלחמים כמו מלומדים".

חלק 8

סיפו אמר לי שאם אני רוצה להצליח באמנות אני צריך ללמוד לחלק את הגוף לחלקים. אני צריך להיות מסוגל לעשות דבר אחד עם הצד הימני ודבר אחר עם הצד השמאלי. הוא אמר שכשזה מגיע ללחימה נגד יותר מתוקף אחד, הגוף שלנו צריך להתאים את עצמך ליותר מאדם אחד בכל פעם. אתה לא יכול להילחם בשני אנשים באותה דרך. הוא המציא שיטות אימון כדי ללמד את זה. הוא קרא לזה "לחימת צבא". סיפו היה אומר "אם תנסה להכות אותי אני אכה את החבר שלך. ואז הוא היה מדגים את זה. שניים או שלושה אנשים היו מנסים להכות אותו בו זמנית והוא פשוט הגיב לתוקף אחד, בכך שהוא התקיף את השני. זה היה מדהים וזה נראה כל כך קל.

סיפו היה עומד ומדבר, עושה עיגול עם יד אחת שלו וריבוע עם השנייה, ותוך דיבור הופך תפקידים. הוא היה אומר "אדם אחד עושה ריבוע והשני עושה עיגול. אתה חייב לתאם את עצמך לשניהם". אני בטח ניסיתי את זה מאה פעם ועדיין לא הצלחתי. סיפו אמר שכדי להיות מסוגל לעשות קונג פו ברמה גבוהה, אתה חייב לפרק את הגוף לאזורים. הוא יכל לעשות את זה.

אלה חלק מהאימונים שאתה חייב להבין כדי להיות מוצלח בשיטה הנדירה הזו. השיטה הזו היא יותר מלימוד טכניקות או תנועת גוף. לנסות לחלק את הגוף לאזורים ולשלוט בכל אזור זה קשה כמו שזה נשמע. מעט מאוד אנשי ג'וק לום מסוגלים לבצע את התרגיל הזה בגלל הקושי הרב שבו. כשאני רואה את סיפו איי מדגים את זה, זה נראה לי די פשוט, אבל כשאני מנסה, זה די מתסכל. סיפו איי תמיד אומר "זה הכל או כלום". הוא אומר שגמל שלמה לא צריך לחשוב. כשמשהו תוקף הוא פשוט נכנס לתנוחה ומגיב. סיפו תמיד אומר שקונג פו אמיתי הוא לא תבנית אלא תרגול.

לפני זמן מה בחור צעיר אחד למד בקולג' באזור שלנו והוא טלפן אלי לשאול אם הוא יכול להצטרף לכמה שיעורים בבית הספר. אמרתי שאין בעיה ושהוא יכול להגיע. הוא בא והציג את עצמו ואמר שהוא תלמיד של שיטת חמשת החיות במדינה אחרת. הוא אמר שהוא לא ממש מתעניין בללמוד, אלא הוא ישהה בעיר כמה חודשים ורוצה לעבוד איתנו קצת. אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה ושהוא מוזמן. הוא בא לשלושה שיעורים בערך ונאבק עם הרעיון של גמל שלמה. הוא אמר שהוא מעולם לא למד שיטה כזו ושהוא מבולבל בקשר ליישום שלה בקרב. הבטחתי לו שהשיטה אפקטיבית ושהוא פשוט לא יכול להבין אותה תוך כמה שיעורים בלבד. ערב אחד, קרוב לסוף השיעור, הוא שאל אותי על הרגע ההוא ועל התנועה הזו והתנועה ההיא ועל איך ליישם אותן. אני חושב שהוא היה משוכנע שהשיטה לא הייתה טובה מספיק להגנה עצמית. ניסיתי להסביר עד כמה אני בטוח שהדברים האלה עובדים והוא שאל אם אני מוכן להילחם איתו. הסברתי לו שאנחנו נלחמים קצת אחרת ממה שהוא רגיל והוא הבטיח לי שהוא בטוח באמנות שלו ושלא אדאג. יש לנו מדיניות בסניף בלנקאסטר, שלא נסרב לאף אחד שרוצה להילחם כל עוד הם מבינים שעליהם לנסות להכות ושאין ממש חוקים. משהו שלמדנו מסיפו איי. זה מזכיר לי סיפור קצר, על משהו שקרה לנו בבית הספר. היה איש צעיר שכנראה נלחם בכמה תלמידים שלנו לפני זמן מה ושהצליח להכניס להם כמה מכות טובות. הבחור הזה החליט שהוא מספיק טוב להילחם איתי ועם פול. הוא היה הרבה יותר גדול מהתלמידים שלנו ועסק בקיקבוקסינג. הוא בא לשיעור ביום שבת והצטרף לכיתה. אחרי השיעור הוא שאל אותי אם אני מוכן להילחם איתו. אמרתי "בסדר" ועמדתי להיכנס איתו לקרב, כשהטלפון צלצל. דיברתי בטלפון כשלפתע שמעתי רעש. הסתכלתי אחורה והבחור הזה שכב על הריצפה. פול עמד מעליו ועזר לו לקום כשהוא הוא אומר "אני לא מאמין שניסית את התרגיל הטיפשי הזה איתי". הבחור המסכן המשיך בהתקפה ופול המשיך להפיל אותו על כל החדר. אחרי שהוא ניסה כל מה שהוא יודע, הוא סוף סוף ויתר. הוא היה מוכן לעזוב ואני שכנעתי אותו לנסות להתקיף גם אותי, אבל פול הוציא לו את הרוח מהמפרשים והוא כבר לא היה יריב מדהים כל כך. אחרי שהוא עזב שאלתי את פול "מה קרה שם? הוא חיכה לי!", אמרתי, "כל מה שעשיתי היה לענות לטלפון שנייה והדבר הבא ששמעתי היה הרעש הזה והוא היה על הריצפה". פול אמר שהוא לא ידע כמה זמן אני אתעכב והוא לא רצה לתת לו לחכות. כמו שאמרתי, אם אתה רוצה ללכת מכות אנחנו מוכנים.

בכל אופן, הבחור של חמשת החיות נכנס לאחת מהעמידות שלו ותקף אותי. אני פשוט שקעתי, בלעתי ו"ירקתי" לעברו. הוא ניסה עוד כמה פעמים ואני פשוט עשיתי את אותו הדבר. הוא לא יכל לחדור והמשיך לרוץ לתוך האגרופים שלי. הוא אמר "אני הולך לנסות עליך את הנחש" אמרתי "בסדר" והוא תקף ואני עשיתי את אותו הדבר שעשיתי נגד הנמר שלו. אז הוא שאל אם הוא יכול לנסות את הדרקון. הוא ניסה, ושוב עשיתי את אותו הדבר. הוא אמר "אתה נראה כל כך פגיע אבל אני לא יכול לחדור את ההגנה שלך". אמרתי לו שאני לא ממש טוב, ושאני יכול לבצע רק כמה דברים. אמרתי לו שאני לא צריך לחשוב, אני פשוט מגיב! אמרתי לו שאני לא צריך לחשוב באיזו חיה אני הולך להשתמש ושאני יכול להיות רק גמל שלמה. הוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין את הסגנון אבל למרות שהוא חושב שהוא מאוד אפקטיבי, הוא ישאר בשיטה שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ואני מאחל לו כל טוב. תזכרו מה סיפו כל הזמן אומר "אנחנו לא מכים אנשים, הם פשוט רצים לתוך המכה שלנו".

כמה שנים קודם לכן, ביקרתי בית ספר לקראטה באיזור שלי. כשנכנסתי היה אימון מיוחד של חגורות שחורות. הם למדו טכניקות "סודיות". כשהמדריך ראה אותי, הוא אמר לכיתה לעצור את מה שהם עושים ולהתאמן כרגיל. הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא מצטער שלא הודעתי לפני שבאתי. הוא המשיך ואמר שהם לא מרשים לאנשים מבחוץ לצפות בשיעורים של חגורות שחורות. כשפגשתי לראשונה את סיפו איי הוא דיבר על ה"סודות" האלה של אמנויות הלחימה. הוא אמר שהוא יעשה כל דבר בנוכחות צופים. הוא אמר שאין סודות. המילים המפורסמות שלו הן "אתה לא יכול ללמוד קונג פו מקלטת וידאו או מצפייה בלבד. אין מקום לסודות בקונג פו כשבן אדם יכול לירות בך ממרחק של קילומטר, או ללחוץ על כפתור ולפוצץ ארץ שלמה". הוא אומר שאף בן אדם יכול ללמוד קונג פו מצפייה בלבד, אז מגיע לו ללמוד, או שמה שהוא צופה בו לא שווה את המאמץ. לאלה שיש סודות אין קונג פו.

חלק 9

אנשים נכנסים לאמנויות לחימה מכל מיני סיבות. סיפו איי אומר זה נובע מהשוני באישיות של כל אחד. אני נזכר הרבה בזמן שאני התחלתי. אני חושב על כל הזמן והכסף שבזבזתי במשך ה-30 שנים שעברו, רודף אחרי משהו שאף פעם לא הייתי מסופק ממנו כשהישגתי אותו, רק כדי לבזבז עוד כסף וזמן בחיפוש אחרי אותו הדבר שרדפתי אחריו מלכתחילה – הגנה עצמית. אנחנו אי פעם מרגישים בטוחים עם מה שלמדנו, או שאנחנו תמיד בחיפושים אחרי הרמה הבאה? אני, למשל, תמיד חשבתי שזה די טבעי לרצות לדעת להגן על עצמי. חשבתי שזה טבעי גם לנסות להגיע לרמה גבוהה, רק כדי לדעת אם אוכל להגיע אליה. זה מה ששמר עלי בחיפושים אחרי מורים שהיו ברמה גבוהה ממני. הם תמיד קשים למציאה בגלל שרמה גבוהה לא מבטיחה לוחם טוב. אתה חייב לשאול את עצמך למה הוא ברמה גבוהה, ולגלות לפעמים שהוא לא באמת ברמה הגבוהה. כשלומדים את אמנויות הלחימה, אנשים מחפשים אחרי דברים שונים. חלק מחפשים בריאות, חלק כושר, חלק הגנה עצמי וחלק רואים בזה תחביב. אני תמיד התעניינתי בהגנה עצמית בגלל שזה הטבע שלי.

העניין שלי לא היה בלהכות אנשים. מה שהביא אותי לתחום היה ילד אחד בכשונה שלי שלקח שיעורי קראטה והרשים אותי בבעיטות הגבוהות שלו. חשבתי שזה מגניב. היה לי מורה בבית הספר שהיה חגורה שחורה באישין ריו והיה מראה לנו סרטים של המורה שלו באוקינוואה. חשבתי שהרעיון של הגנה עצמית על ידי הרגלים הוא די טוב. חוץ מזה, באותם ימים לא היה ידוע הרבה על אמנויות הלחימה והיו כל מיני מיתוסים בקשר לזה. נאמר לנו שאם אתה חגורה שחורה אתה יכול לרשום את הידיים שלך במשטרה כנשק קטלני. חשבתו שרק הקטע הזה היה מגניב. חשבנו שבן אדם יכול להגן על עצמו נגד כל דבר אם הוא חגורה שחורה. אחר כך גילינו שאלה היו סתם סיפורים שהופצו ודרך היחידה לרשום את הידיים במשטרה היא כשלוקחים לך טביעות אצבעות.

למדתי קראטה כדי ללמוד לבעוט והתמכרתי לאמנויות באופן כללי. זה הפך לאובססיה. ככל שידעתי על כך יותר, כך רציתי לדעת עוד. אבל אחרי תקופה מסוימת הכיוון החל להשתנות. ככל שלמדתי את האמנויות כך התפכחתי מהרעיון שהם טובים מספיק להגנה עצמית. לא הייתה פוליטיקה בקשר לזה, פשוט ידעתי שיום אחד אני אעזוב את האמנות המקורים שלי ואחפש שיטה טובה יותר להגנה עצמית. המלחמה הפוליטית – איזו אמנות היא הטובה ביותר – לא עניינה אותי. רק רציתי לראות שהיא פועלת כדרך מעשית להגנה עצמית. הייתי פתוח לכל סגנון, רק תראו לי שהוא פועל. סדרת הטלוויזיה "קונג פו" שודרה אז ואני מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר בקונג פו. קראתי על ברוס לי, ראיתי אותו בסידרה "צרעה ירוקה" והייתי מוקסם ממה שהוא עשה. התחלתי לעשות את כל המחקר שיכולתי על קונג פו. לשום דבר לא הספיק לי.

המורה המקורי שלי לקראטה פרש והשאיר את בית הספר לתלמיד ברמה הכי גבוהה. הידע שלו על האמנויות לא היה רב יותר משלי. מנקודה זו והלאה הרגשתי שהלימוד שלי נעצר. מכאן והלאה זה היה רק אימון וחזרה. זה היה ללמוד את התבנית הבאה, והבאה אחריה וכ"ו! כל שאר החברה שלפני כבר למדו את התבנית הבאה, וזו שבאה אחריה אבל הגנה עצמית הייתה עניין אחר. הייתי שואל את המורה שאלות בקשר לקונג פו רק כדי לראות אותו מאבד סבלנות איתי. קונג פו לא היה טאנג צו דו, כך שהוא לא היה מעוניין בזה ו"אתה לא צריך לדבר על זה בשיעור". זה היה חילול, דבר שלא עושים. באזור לאנקסטר לא היו בתי ספר לקונג פו, אז היה לי קשה לספק את הצורך שלי לאמנות הזו. יום אחד צפיתי בהדגמה של קונג פו שנערכה על ידי פול היובר וחלק מהתלמידים שלו. שמעתי על פול מאמני לחימה אחרים באזור. הם תמיד היו מדברים על כמה טוב הוא באמנות, אבל ממשיכים לדבר על כמה שהוא קשה בקבלת תלמידים חדשים. כשהיית שואל את המורים האחרים עליו הם לא היו מספרים הרבה, רק שהוא למד סגנונות שונים של קראטה ושעכשיו הוא לימד ולמד סגנון מסוים של קונג פו, שהם לא מבינים בו. לפול היה מוניטין של בן אדם עם פה גדול, אותו הוא פתח על כמה מהמורים שלימדו שיטות של הגנה עצמית, ועל כך שהוא לא דיפלומט. מורה אחד סיפר לי, שהוא תמיד רוצה להילחם ושהוא לא מכבד את הדרגה שלהם. המוניטין שלו רק גרם לי יותר לרצות ולפגוש אותו.

לא למדתי שום דבר חדש בקראטה. התבקשתי ללמד את הכיתה יותר ויותר ולא רציתי באחריות הזו. רציתי ללמוד, לא ללמד. באותם ימים כבר הבנתי שחגורות שחורות הן לא מה שחשבתי שהן בעבר, ורציתי שינוי. הדרגה לא הרשימה אותי. רציתי את היכולת לא את הדרגה. כשמישהו תוקף אותי לא ממש איכפת לו באיזו דרגה אני נמצא. הדרגה שלך טובה רק בתוך הסגנון שלך, היא בכלל לא שינתה לי. הייתי שם שמונה שנים ופגשתי את המאסטרים, והאמת, לא התרשמתי! הם היו אנשים קטנים שעושים אמנות של אנשים גדולים. זה לא עבד נגד תוקף גדול וחזק מהם, בייחוד אם הוא לא משתף פעולה.

היה לי את מועדון הלילה אז והפכתי יותר ויותר מעוניין בשיטה להגנה עצמית שבאמת עובדת. כשאני נזכר זה נראה לי ממש כמו סצינה מהסרט "מסעדת דרכים". אופנוענים, היפים לשעבר, ילדי עיר, ילדי כפר ואחרי לילה ארוך של שתייה ורוק אנ' רול, לתווי האופי השונים הייתה דרך להביע את עצמם. השתתפנו בחמישה-שישה מאבקים בלילה וזה בלי לכלול את מגרש החניה. הייתי מאוד מודע למוניטין של המועדון, כי הייתי מסתובב בו לפני שהפכתי לבעלים. טאנג צו דו היה אמנות של בעיטות גבוהות, ולא היה יכול לעבוד במועדון לילה שהיה צפוף באנשים. אם היית מרים את הרגליים מהקרקע החבר'ה האלה היו מורידים אותך לקרקע ומכסחים אותך. ראיתי והייתי מעורב במספיק וויכוחים כדי לדעת לא לנסות את הקטע הזה. תמיד הייתי חוזר להיאבקות שעבדה בשבילי קודם, או בשימוש במקלות בר. הקראטה שמר עלי בכושר טוב, אבל זה לא מה שרציתי שהוא יעשה בשבילי. ידעתי איך לשמור על כושר, מה שרציתי הוא הגנה עצמית. החלטתי ללכת להדגמה של פול ולשפוט בעצמי. לקחתי איתי חבר שגם היה מעורב בקראטה. פול והתלמידים שלו עשו הדגמה מאוד מעניינת בקונג פו. באותו היום החלטתי שאני הולך לפגוש אותו. אמרתי למורה שלי לקראטה שהלכתי להדגמה וסיפרתי לו מה ראיתי. הוא אמר לי שאין לי סיכוי ללמוד עם פול בגלל שהוא היה ידוע כאחד שלא לוקח תלמידים חדשים. הוא אמר שפול לא ידבר איתי. לקח לי בערך חודש-חודשיים לאסוף מספיק אומץ כדי להתקשר אליו.

בסוף טלפנתי אליו. הוא דיבר איתי על האמנויות בטלפון ושאל אותי על הניסיון שלי, ואמר לי שאני יכול לצפות באחת הכיתות שלו אבל הוא לא מחפש תלמידים חדשים. הוא לימד בבית שלו, אז קבעתי איתו. היגעתי לשם וגיליתי שפול הוא ג'נטלמן והיה יותר ממוכן לדבר על האמנויות באופן כללי. התרשמתי עם הידע המעשי שלו בהרבה שיטות שאני רק קראתי עליהן. לפול ולי היה דבר אחד משותף, שנינו אהבנו את ברוס לי ואת השיטה שלו. פול המשיך והדגים לי את מה שהוא מלמד וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו יכול לבצע את מה שאני ניסיתי ללמוד מספר. נשארתי כמה שעות ואז שאלתי אותו אם הוא מעוניין לקחת אותי כתלמיד. הוא אמר שהוא לא מחפש תלמידים נוספים, אבל אמר לי להתחיל ושכבר נראה איך זה יסתדר. הוא אמר שקודם אני צריך להודיע למורה שלי לטאנג צו דו על הכוונות שלי, ושאחרי זה אני אוכל להשתתף בשיעורים שלו. בשיעור הקראטה הבא שלי הודעתי למורה שלי על הכוונה שלי ללמוד גם אצל פול, הוא התעצבן עלי ואמר לי שאני זורק את הדרגה ואת הזמן שלי לפח. הוא אמר שפול סתם יחבוט בי, יעשה ממני צחוק, ואז ישלח אותי לדרכי. הוא נזהר שלא לומר משהו שלילי מידי על פול, אבל רצה שאני אדע שהוא לא איש נחמד. הוא שמע על המוניטין של פול כאחד שהולך לבתי ספר אחרים שדיברו עליו, ומזמין אותם להילחם. זה דבר שיכולת לעשות בעבר, לא עכשיו, כשיש איומים של תביעות.

הרגשתי נאמן לטאנג צו דו ותכננתי ללמוד את שתי האמנויות יחד. השיעורים של פול לא היו באותם ימים של הטאנג צו דו, אז יכולתי להשתתף בשניהם. המורה שלי כנראה חשב שזה רעיון טוב לטלפן לפול, מאיזו סיבה שלא תהייה, ודיבר איתו אותו ערב. אני חושב שהוא פחד שאני אזכיר את מה שהוא אמר על פול ושפול ירצה לפגוש אותו. המורה שלי היה פרנואיד עם אישיות מוזרה. לעולם לא הייתי מלשין עליו. במשך השיחה הוא סידר שפול יגיע לבית הספר שלנו ויתן הדגמה של קונג פו ושל נשקים. הייתי מנחש שהוא עשה את זה כדי להראות לו שאף אחד לא כועס. כמה ימים אחר כך פול הגיע לבית הספר ועשה את ההדגמה וניסה להסביר את ההבדל בין קראטה לבין קונג פו. אחרי שפול עזב המורה שלי אמר "רואים את כל הדברים שהוא עשה? יש אותם גם בשיטה שלנו. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להיות סבלניים". תמיד נראה שהוא שכח שאני הייתי מעורב בטאנג צו דו כמעט אותה תקופה כמוהו, הייתי מבוגר ממנו בכמה שנים וראיתי הכל, הוא פשוט היה בדרגה גבוהה ממני. הסכמנו שלא להסכים ואני החלטתי ללמוד את שתי השיטות בו זמנית. אבל אחרי ההערות של המורה שלי על ההדגמה של פול, הייתי בטוח שבסופו של דבר אני אעזוב את הטאנג צו דו. יכולתי לראות שהלימוד של פול היה ברמה הרבה יותר גבוהה. העובדה שהמורה שלי לא ראה את זה הטרידה אותי. הייתי די בטוח שהוא לא מסוגל להביא אותי לרמה גבוהה יותר. נגזר עליו להישאר באותה הרמה ורק לעלות בדרגות אבל לא ביכולת.

חלק 10

הייתי בטוח שאתחיל לקחת שיעורים בקונג פו בבית של פול. הייתי לחוץ בקשר לאמנות הלחימה החדשה הזו. למרות שכבר קראתי על זה, לא ממש ידעתי למה לצפות. טאנג צו דו הייתה האמנות היחידה שלמדתי וממה שקראתי – זה הולך להיות שונה. היכעתי לחנייה של פול רק כדי לגלות שהמכונית של המורה שלי לקראטה כבר שם. חשבתי "מה, לעזאזל?", נכנסתי פנימה והוא היה שם, עומד ומדבר עם פול. הוא בא לשם, ומאיזו סיבה שלא תהייה ושאחרי כל השנים הללו אני עדיין לא יודע מהי, הוא הביא איתו את הבן בן ה-9 שלו והילד רץ שם בכל המרתף. בית הספר של פול היה במרתף שלו. היו לו שם כלי עבודה, מכונת כביסה ומייבש, ארונות איחסון, מדפים, כלי בית, שולחן ביליארד, נשקים וציוד שהוא התאמן איתו. זה היה שונה מאימונים בחדר. הילד של המורה שלי לטאנג צו דו היה חתיכת שובב ותמיד היה ללא שליטה. פול בדיוק ניגש אלי ושאל אם אני מוכן, כשהילד של המורה שלי התחיל פתאום לבכות, לצרוח ולצעוק. הוא פשוט התחרפן. נתפסה לו היד בתוך אחד מהכיסים של שולחן הביליארד והוא לא יכל להוציא אותה החוצה. המורה שלי לקראטה (ג'ון) ניסה לעזור לו, מקלל ומושך לו בזרוע. ככל שהוא קילל ומשך – כך הפרחח הקטן צעק. לא עבר הרבה ופול צעק על ג'ון שיעזוב את הילד ושהוא יכול לטפל בזה. עכשיו, זה מראה נהדר: הפעם הראשונה שלי עם מורה חדש והטמבל הזה מופיע עם הילד שלו ומראה לפול עד כמה יש לו רמה. הרגשתי רע ולא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לזה. עדיין לא יכולתי להבין למה הוא שם.

פול התחיל עם תרגילי תיאום (קואורדינציה) פשוטים ואני הייתי ממש חסר קואורדינציה. ג'ון עומד שם, שני מטר ממני, ומנענע בראשו כאילו אומר "רואה, אמרתי לך". הוא התחיל לפרש לי מה פול מנסה ללמד, ואני מתעצבן עם כל שנייה שעוברת. אל תבינו אותי לא נכון, אני תמיד נותן כבוד למורים שלי, אבל ג'ון צעיר ממני בשנתיים, ולא למד טאנג צו דו הרבה יותר ממני, והסיבה היחידה שאני התלמיד שלו, היא בגלל שהמורה המקורי שלי פרש והשאיר לו את בית הספר. כך שאף פעם לא ממש ראיתי אותו כבוגר ממני, למרות שהוא היה. ככל שהוא עמד שם, בוהה בי, כך היכולת שלי נדפקה. פול התחיל להבחין בלחץ שלי והציע לג'ון להצטרף אלינו. זה כל מה שנדרש. הוא תפס ת'פרחח הקטן ותוך שנייה היו בחוץ. אין סיכוי שהוא היה מנסה משהו חדש, ובטח שלא בפני. הוא אמר "שלום" ויצא לדרך. אחרי שהוא עזב הצלחתי קצת יותר טוב, אבל סוג הקואורדינציה היה חדש לי. ידעתי שיהיה לי קשה לרכוש את זה, אבל גם ידעתי שזה מה שאני מחפש. זה היה כל כך שונה מטאנג צו דו, שהדבר היחיד שהוא עשה בשבילי היה לשמור עלי בכושר טוב ונתן לי יכולת לבעוט. חוץ משני הדברים האלה הייתי אבוד. ניסיתי ללמוד את שני הסגנונות יחד, אבל הם היו כל כך הפוכים אחד מהשני, שלא השתפרתי באף אחד מהם. דיברתי על כך עם פול והוא אמר שיש אמרה סינית עתיקה שאומרת "אתה לא יכול לרדוף אחרי שתי ארנבות באותו הזמן".

זה גרם לי להבין שאני אצטרך לעשות בחירה. אני יכול לחזור לטאנג צו דו, לשמור על הדרגה שלי, לעשות את אותם הדברים, ללמוד שני תרגילים חדשים, לצבור גרדה נוספת, ללמד, ללמוד עוד שני תרגילים וכ"ו, אבל הרמה שלי תהיה אותה רמה. או שיכולתי לוותר על כל הדרגות, ללמוד משהו ברמה גבוהה, להתאמן בדבר שאני יכול להשתמש בו להגנה עצמית, שלעולם לא תהיה לי דרגה ושאצטרך לעבוד קשה בדרך לרמה הבאה. בכלל לא הייתה תחרות. אני הולך להישאר בקונג פו. רוב האנשים שהתאמנתי איתם התיחסו אלי כאל זר. לג'ון לא היה עלי שום דבר מלבד ביקורת, והוא בכלל לא טרח איתי. זה באמת לא הצריך הרבה מחשבה. אני הולך להתאמן ממש קשה באמנות החדשה שלי כדי לחזור ולבעוט להם בתחת.

את השנים הבאות העברתי בעבודה קשה של הסתגלות מטאנג צו דו. הקואורדינציה הייתה הרבה יותר קשה. לפעמים פול היה כל כך מתוסכל ממני שהוא פשוט היה הולך משם, מנענע בראשו. נראה שככל שניסיתי – הפכתי לגרוע יותר. הייתי מקרה קשה. הוא היה מראה לכל הכיתה משהו חדש ובסוף הערב הייתי היחיד שלא מצליח לקלוט את זה. לפעמים פשוט רציתי להפסיק. הייתי עוזב את השיעור עייף ומדוכא. לא הבנתי מה דפוק אצלי. זה לא נראה קשה כל כך. כל האחרים מצליחים לבצע את זה. אבל זה לא היה בטבע שלי לעזוב. פשוט המשכתי לאמלל את פול והוא המשיך לנסות ללמד אותי. הייתי מדבר עם פול עוד ועוד על לחימה. כשהתחלתי ללמוד אצל פול היו אצלו אנשים שהתעניינו יותר בקאטות, אז זה מה שפול התעסק בו בעיקר. הם היו נפגשים בסופי שבוע והולכים לטורנירים. הם היו מתחרים על קאטות בלבד ופול היה לוקח מקום ראשון וחוזר הביתה עם גביע. סוג כזה של קונג פו לא עניין אותי. זה הזכיר לי ריקוד. אני מעולם לא זכרתי את עצמי מביט באדם עושה קאטה וחושב "הבחור הזה בטח יודע להילחם". רציתי ללמוד איך להשתמש בזה ולא איך לרקוד את זה. בכיתה הייתי מביא את פול להתעסק בלחימה והיינו מתרגלים את זה יותר ויותר. חלק מהחבר'ה שהיו שם לפני היו כועסים בגלל שתמיד דיברתי על לחימה ועל זה שפול שינה את אחד השיעורים והפך אותו לאימון שקים. רובם לא רצו להתאמן ככה. הם היו תחת הרושם שאתה לומד לחימה דרך תבניות. מאיפה הם קלטו את זה, אני לא יודע. אבל הם בטח לא הבינו את זה מפול. הסיבה האמיתית לכך שהם לא רצו להילחם הייתה בגלל שהם לא רצו להיפגע. אם היה מקום אחד שהיה לי בו יתרון היה בסוג כזה של אימונים. שם הייתי זורח. הייתי יכול לקחת את התנועות של הקונג פו ולדעת איך להשתמש בהן להגנה עצמית. זה היה מתת אל, אחת המעטות שיש לי.

ככל שהתאמנו בשיטה הזו, כך פול הרבה ללמד אותה. הוא התרחק לאט מלימוד קאטות בלבד והלך לפחות ופחות טורנירים. פול תמיד אהב להילחם, אבל לא היו לו תלמידים שהיו מעוניינים, אז הוא פשוט התאמן לבד. ועכשיו הייתי אני, מנדנד לו בכל הזדמנות שהייתה לי, כדי שהוא ילמד את זה. אני זוכר את הפעם הראשונה שנלחמתי בשיעור שלו. עשיתי הרבה לחימה בבית הספר לקראטה והרבה עם אנשים אחרים, מחוץ לבית הספר. תמיד אהבתי להילחם. פול אמר לי שהוא ילחם איתי, אבל ביקש ממני לא לבזבז את הזמן שלי בבעיטות גבוהות, בגלל שהאנשים שלו בועטים למשפעה. אמרתי "בסדר", אבל לא ממש דאגתי מזה. פול ואני נעמדנו אחד מול השני ואני הרמתי בעיטה גבוהה מסובבת לראש שלו, והוא בעט לי במפשעה והפיל אותי. הוא אמר "אמרתי לך על הבעיטות הגבוהות. אתה לא תצליח פה איתן". טוב, טאנג צו דו הוא סגנון של בעיטות גבוהות ולא ממש היה לי משהו אחר. אז ניסיתי להשתמש בידיים שלי ומצאתי את עצמי נכנס לתוך הבעיטות שלו. תמיד נאמר לי שאם אתה מצליח לבעוט גבוה – אתה תצליח לבעוט נמוך. טוב, זה פשוט לא נכון. ואם יש מישהו שחושב שזה כן נכון הוא פשוט לא נלחם נגד בועט מיומן. לבעוט נמוך באופן מוצלח דורש עבודת רגליים רבה יותר מבעבודה בבעיטות גבוהות. אז, בכל אופן, התעסקתי איתו עוד קצת זמן, ואז חשבתי שאוכל להוציא עוד בעיטה גבוהה. הוצאתי עוד אחת, רק כדי לחטוף עוד אחת במפשעה. אחרי זה פול אמר שהוא ראה מספיק ושאני אצטרך לעבוד על שיטה אחרת אם אני רוצה להילחם. אני הסכמתי והתחלתי להתאמן אחרת לחלוטין ממה שהייתי בעבר.

לפול היה תלמיד שאף פעם לא קיבל את העובדה שאני הצטרפתי אליהם. הוא התחיל כמה שנים לפני והוא רצה שאני אדע את זה. בכל הזדמנות שהייתה לו הוא היה מותח ביקורת על קראטה הטאנג צו דו, כאילו לרמוז שבזבזתי את הזמן שלי על זה, ושהוא היה טוב ממני בגלל שפול לימד אותו קאטות במשך שנתיים. הוא ידע שהקואורדינציה שלו הייתה טובה משלי, ותמיד היה צוחק על כך. זה עלה לי על העצבים, אבל בגלל שהוא היה בכיר ממני פשוט התעלמתי. כשהיינו מתחילים בעבודה על שקים- זה כבר היה סיפור אחר. היה לי יותר כוח ממנו והוא ידע את זה... וזה היה משגע אותו. ככל שהיכינו את הציוד יותר כך הוא היה מתרגז. פול היה מראה תרגילי קומבינציה על השקים. אני הייתי קולט אותם די בקלות, והוא לא. פול היה מחמיא לי וההוא היה מתעצבן. פול היה מראה הגנות נגד בועטים לגובה, ובגלל שפול יכל לבצע את זה עלי – גם הבחור ההוא חשב שהוא יכול.

נלחמנו כמה פעמים ותמיד עצרתי את עצמי בגלל שהוא היה בכיר ממני, ולא רציתי שפול יחשוב שאני אגרסיבי מידי. פול שאל אותי אם אני נותן 100 אחוז כשאני נלחם איתו, ואני עניתי שאני לא באמת נותן הכל. הוא אמר לי שאם אני רוצה להשתפר, ורוצה לעזור לו, אז אני חייב לתת את הכל. פול אמר שהבחור הזה לומד קונג פו הרבה זמן והוא צריך להיות מוכן ללחימה.

יום אחד פול אמר לי ולבחור להילחם. שמנו מגן ראש, כפפות, מגן חזה ומגני רגליים. הבחור ההוא הזהיר אותי לשמור על הבעיטות שלי נמוכות או שאני אסבול מאותן תוצאות שחוויתי בעבר עם פול. כשהתכוננו לקרב הוא זרק כמה הערות על כמה שטאנג צו דו וכאלה שבועטים לגובה הם בזבוז של זמן, ושהוא ינסה להקל עלי. טוב, כל מי שמכיר אותי יגיד לכם שאתם יכולים אולי לתת לי מכות, אבל אתם ממש לא חייבים להקל עלי. חשבתי "או קיי, חבר, אתה לא פול. בוא נראה מה אתה שווה". הוא קיפץ מסביב עם חצי חיוך על הפנים, זורק אגרופים ובועט לי ברגליים. ואז הוא אמר "למה שלא תנסה את אחת הבעיטות הגבוהות שלך שאתה מתאמן עליהן כל כך קשה?". הוא התחיל לצחוק, ואני שלחתי עליו בעיטה מסובבת, ישר לצד הראש שלו. היא הפילה אותו הצידה והמבט על הפנים שלו היה שווה מיליון. שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא חטף עצבים. הוא צעק "לא כדאי לך לנסות את זה שוב!", ואני שיחררתי בדיוק את אותה הבעיטה ופגעתי בו באותו המקום. הוא נפגע והוריד את הידיים לכמה שניות ואני נסוגתי. הסתכלתי על פול והוא נענע בראשו. פול אמר "עכשיו בטח יש לך קצת יותר כבוד לבעיטות הגבוהות האלה!", ומאז והלאה הבחור הפך ביישן ולא הסכים להמשיך בקרב, אז פול שם מגינים והחטיף לי קצת מכות. אני מניח שהמסר שאני מנסה להעביר הוא שבעיטות גבוהות הן לא הצעד הכי חכם או הכי נכון בלחימה, אבל עליך לכבד אותן תמיד. אם אחת הבעיטות האלה תנחת לך על הראש – היא תכאיב.

חלק 11

אני תמיד אמצא את אמנויות הלחימה מעניינות. לפעמים אני מתעייף מהוויכוח הנמשך על מי עושה את הדבר הנכון, ופשוט רוצה לעזוב הכל. ואז אני מתחיל יום חדש עם התשוקה הזו ללמוד יותר או לפחות לשפר את מה שכבר יש לי. המורה שלי הוא רמה גבוהה בג'וק לום. אתה לא תשמע אותו אומר את זה, אבל לנו, שמתאמנים איתו, אין כל ספק. סיפו איי תמיד מנסה לשפר את הקונג פו שלו, והייתי רוצה שיהיה לי חצי מהרמה שלו.

סיפו איי אמר לי שלאם סאנג אימן אותו בצורה אחרת בשנות השמונים ממה שהוא אימן אותו כשהוא היה צעיר הרבה יותר. אני חושב שלאם סאנג עצמו ממשיך להשתפר בעקביות, ושככל שהוא מתבגר כך הקונג פו שלו הופך טוב יותר. זה יהיה בור לחלוטין לחשוב שלאם סאנג ישאר באותה רמת ג'וק לום אחרי 20 ו-30 שנה. יש שהיו רוצים שנאמין שהוא לימד באופן דומה בשנות השמונים ובשנות החמישים והשישים, ושהוא לימד את כולם באופן זהה, לא משנה מה רמת ההבנה שלהם. אני מאמין שזה לא נכון. אני יודע לגבי עצמי שאני לא מלמד את האמנות באופן דומה כמו לפני 5 שנים; ההבנה שלי איך האמנות פועלת השתנתה מאוד.

האנשים האלה היו אומרים שכדי ללמוד את הג'וק לום של לאס סאנג, אתה צריך להתאמן על אותה תבנית של תנועות כמו כל השאר. אני הייתי אומר שאם כולם היו לומדים את התנועות הזהות אז אולי האיש הזקן לא חשב שאתם מסוגלים ללמוד בדרך אחרת. סיפו איי פעם אמר לי שלאם סאנג יכל ללמד הרבה תבניות של ג'וק לום בהרבה רמות שונות. הוא אמר שאם הזקן לא היה רוצה שתלמד את השיטה שלו, הוא רק היה מראה לך את התנועה במשך שנים על שנים, ולעולם לא שם את הקונג פו בתוך הגוף שלך. הוא אמר שבשביל ללמוד את השיטה, המורה שלך חייב לצקת את הקונג פו לתוכך. אחרת, הוא רק מראה לך תנועות.

זה לא גרוע מספיק שאנשים מסתובבים ואומרים שסיפו איי לא מלמד ג'וק לום אמיתי, אבל עכשיו אני קורא באתרי אינטרנט שלאם סאנג מעולם לא למד את הג'וק לום האמיתי. זה פשוט נמשך ונמשך. הבעיה עם שיטות סודיות היא שלפעמים הן יותר מידי סודיות. הג'וק לום של סיפו איי נמצא בידיו.

סיפו איי לא מסתיר את היכולת שלו, הוא תמיד מראה אותה בצורה פומבית, בהדגמות בטורנירים, בסמינרים שפתוחים לקהל נרחב לאורך ארצות הברית, ולאחרונה היה טיול לסין, שם הוא התאמן עם אנשי ג'וק לום. הוא תמיד אמר שהוא מנסה להרחיב את הלימוד שלו על השיטה על ידי מפגשים עם אנשים והשוואת רעיונות. סיפו איי ניסה לגשת למספר אנשי ג'וק לום בארצות הברית כדי שג'וק לום יתאחד וכדי שהלכלוכים מאחורי הגב יופסקו. הוא לא ביקש להיחשב כמנהיג של השיטה או כמפקד, רק שכולם יוכלו להיפגש ולחלוק רעיונות ולשפר את השיטה. אף אחד לא היה מעוניין בפתרון כזה. במקום זאת, הם כולם רוצים להישאר בתוך הקבוצות הקטנות שלהם, ולספר לאנשים שלהם שלבחור הזה אין את זה והבחור ההוא לא למד את זה וכ"ו. מה שקורה כאן הוא שתלמידים מאמינים למה שהמורה שלהם מספר להם, ואז הם הולכים לחדרי הצ'ט ואומרים דברים שהם פשוט לא נכונים. אפילו שלסיפו איי יש הוכחה שלאם סאנג לימד אותו ונתן לו אישור להמשיך ללמד את האמנות שלו, עדיין אנחנו שומעים על אנשים שמתרצים את הכוונות של לאם סאנג לנהוג כך. לסיפו יש מכתבים, תמונות, קלטות ואת המזבח של לאם סאנג, ועדיין הם אומרים שזה לא כך. רק כדי להישמע מגוחכים בהסברים שלהם.

ברוס קמפבל הוא התלמיד הפעיל הבכיר ביותר של סיפו איי ועדיין מתאמן איתו היום.
לאנקאסטר, פנסילבניה

צור קשר

מייל: 
נושא פנייה: 
שם: 
טל: 
הערות 
    

disipline

 

חדשות

האימונים מתקיימים במתנ"ס לזרוס ברחוב הבעל שם טוב 47.
האימונים ייערכו לסירוגין הן באולם האירועים והן בחדר הלחימה

לפירוט מפת הגעה ומערכת השעות, לחץ כאן


ספייקי המכשיר הייחודי להגנה עצמית, מתאים גם לנשים ולחסרי ידע באמנות לחימה. ספייקי יכול להציל את חייך.
קורס הגנה עצמית כיתות נפרדות לנשים
כל יום שני!

ספייקי


פותחים שנה חדשה!!!
האימונים מתחילים יום שני 1-9-14
נפתחו מקומות לחדשים (ילדים ובוגרים)